ללדת הפוך ממה שתכננתי
בהריון הראשון שלה שרי אלפי עשתה יוגה, הכינה תוכנית לידה עם דגש על עמעום אורות ומינימום התערבות רפואית, הזמינה דולה וקיוותה ללדת בתנוחת יוגה מפוארת לצלילי קערות טיבטיות. במציאות היו לה צירים במשך 24 שעות ולידה שהסתיימה בניתוח קיסרי. ומה התכנון ללידה הקרבה?
כבר שנים שאני עושה יוגה. מנסה ללמוד לנשום נכון, לחיות את הרגע, ולא לצחוק כשמישהו במזרן לידי מפליץ. בעקבות הטור הקודם על שמי, אבא שלי ציין בפניי שכשאמא שלי הייתה בהריון איתי, הם שקלו לקרוא לי 'נואבה'. "למה נואיבה?", שאלתי והצטערתי שנייה אחרי. "כי שם עשינו אותך", הוא ענה בלי למצמץ. מזעזע ללא ספק. אבל תסתכלו על חצי הכוס המלאה, לפחות לא רצו לקרוא לי "שירותים ציבוריים".
בכל מקרה, אם הייתי 'נואיבה' בטוח הייתי טבעונית שלובשת שרוואלים ועושה יוגה באופן אינטנסיבי. הדבר היחיד שנשאר מזה, זה האהבה שלי ליוגה (שרוולים לא מחמיאים לאף אחד).
חדר מלא בהורמונים
בשני ההריונות הקודמים וגם בנוכחי אני הולכת לשיעורי יוגה להריון. ישנם הבדלים ברורים בין שיעורי יוגה רגילים לבין שעורי יוגה להריון. אחד מהבולטים שבהם הוא שבניגוד לשיעורי יוגה רגילים, ביוגה להריון להשוות כרס בתחילת השיעור זה דווקא די מקובל.
מדובר בחדר מלא בהורמונים, סיפורי שרירי רגליים שנתפסים באמצע הלילה, לצד התרגשות משותפת אמתית האחת בשביל השנייה. כמו בצבא, גם כאן יש תחושת אחווה, תמיכה הדדית והשוואת פז"ם, כשבכל שבוע משתחררת הבחורה עם הפז"ם הגבוה ביותר ועוברת אל עולם הלא נודע באזרחות האימהית.
באחד השיעורים, כשחבורת ההריוניות גילו שיש לי שתי בנות, הסתבר שאני היחידה בקבוצה שכבר עברה את מבחן החניכה לאמהות. כשידעו שאני עושה יוגה שלוש פעמים בשבוע כבר שמונה שנים, הסיקו שילדתי את שתיהן בלידה טבעית בבריכה עם דולפינים ושבטח קוראים לי 'נואבה'. עכשיו לכי תשברי להן את המיתוס ותספרי להן שתכננתי אמנם ללדת בתנוחת ה'כלב מביט אחורה', אבל בסוף ילדתי בתנוחת 'יא כלב, מה עשית לי'.
לטורים הקודמים של שרי:
- "כל שנות נעוריי התביישתי בשמי"
לא היו דולפינים בלידה
המפגש עם נשים שחוות הריון בפעם הראשונה מחזיר אותי לתקופה קסומה של ראשוניות, כשאת לא יודעת לקראת מה את הולכת ובעלך עדיין חושב שלידת עכוז זה כשהתינוק יוצא מהתחת. כשהגעתי ללידה הראשונה, פעורה וחייכנית, אכן קיוויתי שאלד באיזו תנוחת יוגה מפוארת לצלילי קערות טיבטיות. הכנתי 'תוכנית לידה' מפורטת ושמתי אותה בתיק הלידה שהוכן יותר מדי זמן מראש עם מלא ציוד שהתברר בהמשך כמיותר.
כתבתי בתוכנית הלידה דברים כמו "ללא התערבות רפואית", "נא לעמעם את האורות" ו"תודה על שיתוף הפעולה" עם סמיילי. אבל המציאות הביאה ליותר מ-24 שעות של צירים שהסתיימו בלידה בניתוח קיסרי וסמיילי מבואס. דולפינים לא היו שם. למרות שבהשפעת החומר המרדים, חשבתי לרגע שאני דולפין. הפער בין התכנון לביצוע היה כל כך קיצוני שאפילו הזמנתי דולה יוגיסטית שליוותה אותי במהלך הצירים, אך לצערי, לא היה בה צורך במהלך הלידה, חוץ מכשבעלי התעלף לה בידיים.
חששות מהלא נודע
ועדיין, למרות הכול, זה היה היום המאושר ביותר בחיי, כי זה היה היום בו פגשתי את הבת שלי בפעם הראשונה. לכל אישה שילדה יש סיפור. זה לגמרי סיפורי הצבא שלנו, ואנחנו אוהבות לספר אותם עם הרבה פאתוס. גברים אולי מותשים מלשמוע אותם, או מתעלפים (מזל שיש דולה), אבל חלק מתהליך העיבוד וההשלמה שבסיפור החוויה עוזרים לנו לחזור ולעשות את זה שוב. וכך הגעתי שנתיים לאחר מכן אל הלידה השנייה, בלי תוכנית לידה, בלי דולה, בלי ציפיות, וההחלטה בהשראת ג'ורג' קוסטנזה - לעשות הכול ההפך. מה שלשמחתי הסתיים בלידה רגילה.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
לקראת הפעם השלישית, בדיוק כמו חברותיי ליוגה שנמצאות בהריון ראשון, יש לי חששות מהלא נודע. אבל, ברוח היוגית אני אומרת לעצמי שאם אין לנו דרך לתכנן ולשלוט במה שיקרה, נראה שאין סיבה לדאוג מכך. הדאגה לא תביא שליטה, היא רק תביא דאגה. שכשאנחנו חיים בעבר - אנחנו מדוכאים, כשאנחנו חיים בעתיד - אנחנו חרדים, אבל אם נחייה ברגע הזה בדיוק - ייתכן שנמצא שלווה.
נמאסטה.
הכותבת היא זמרת, יוצרת ותסריטאית. נשואה לאיש חתיך ואמא לשתי בנות קסומות. צפו:
לפנייה לכתב/ת 
