גם הברכה מהרב לא עזרה / טור
זו לא הייתה ירידה של דמעות, יותר בכיוון של תסכול וקללות. צליל התוף ההולך ומתגבר של קריית שמונה רק המחיש שהעכואים לא באמת מאמינים שאפשר לעשות משהו. צביקה נעים ראה את עכו נושרת ליגה בלי המון כאב
זו לא הייתה ירידה של דמעות. יותר בכיוון של תסכול וקללות, ופחות כאב שקורע את הלב. זו לפחות הרוח שנשבה מהיציעים בעכו. אם בדקה ה-78, בפיגור 1:0, כבר אפשר לזהות אוהדים מקומיים שנוטשים את המגרש לכיוון החנייה (הלוזרים פיספסו את הגול של סייס שנתן כמה רגעים של תקווה), זה אומר הרבה. הפועל עכו ירדה ליגה ואף אחד לא מופתע. אף אחד גם לא ממש מתייפח בבכי. מקסימום מקלל בלי הפסקה במגאפון את הטקסט שמוכר אצל כל יורדת בעולם: "יא אפסים, הרסתם אותנו".
אבל בואו נלך אחורה, לפני שאיש המגאפון ממש כעס וכשה"אפסים" היו אלה שאמורים להשאיר אותו ליגה. בקרב הישרדות שכזה, ראש בראש, משחק של "ניצחת, שרדת!", אתה חייב גיבור. זה יכול להיות חלוץ שנותן גול דרדל'ה סופר-חשוב, שוער שתופס יום ענק, או שחקן שמחמיץ פנדל.
עוד לפני שאני נכנס לאצטדיון הקומפקטי בעכו (יופי של בריזה באה מהים) אני מנסה להמר מי יהיה הגיבור של הערב הזה. מומי זפרן שהגיע לפני שבועיים, שלומי דורה שיוריד את הקבוצה שאותה הוביל למסע הישרדות הירואי רק לפני שנה, או אולי לנרי קהינדה שיש לו לוק של אכבר גיבור ואפילו קיבל באימון המסכם ברכה מרב עם שופר.
בינתיים אני מזהה את איזי שרצקי שצועד באיטיות לכיוון הכניסה. הליכה איטית והוא נראה לחוץ אימים. שתי דקות אחריו מגיע זוהיר בהלול, פעם שדר מיתולוגי, היום חבר כנסת, ותמיד סמל עכואי. הוא דווקא משדר אופטימיות.
בפנים האווירה נראית מבטיחה והיציעים מתמלאים בקצב לא רע. אוהדי עכו קיבלו כובעים וזמבורות, אלה מקריית-שמונה הביאו איתם תוף והרבה התלהבות, ובדקות הפתיחה השיר שנשמע בווליום הכי גבוה הוא "היידה בי, היידה בו, היידה הפועל עכו". לא רק שאין פה חרוזים מדהימים, גם אין ממש להט אצל המזמרים בטריבונה.
ביציע, מתחת לעמדת הטלוויזיה, נפרש שלט גדול ועליו נכתב "הפועל עכו, נלך איתך לכל מקום". המסר אחלה, אבל הבעיה היא שהטקסט בעל השיק הליברפולי נבלע בין שלל פרסומות לבית דפוס, חברת ליסינג ועוד.
כשאמוטו נוגח בקשת את היתרון של קריית-שמונה, האוהדים של עכו מתהפכים בעיקר על דני עמוס. "זה שוער זה? הבנאדם מצלם את הכדור. אין לו מושג", צועק אחד מהם לכיוון האיש עם הכפפות והזקן. במקביל,
התוף של קריית-שמונה רק הולך ומתגבר. כמו סאונד של סרט מתח, אבל אין פה באמת מתח. העכואים לא ממש מאמינים שאפשר לעשות פה משהו.
התפנית באה דווקא עם הדיווח מחיפה על היתרון של בני-יהודה. הרחש המתלהב מהיציעים זרם מהר מאוד לספסלים ולדשא, אבל נתן זריקת מוטיבציה קצרה בלבד. בדיוק כמו הגול של סייס בדקה ה-90 שנתן הבלחה רגעית של "אולי זה אפשרי". לא, זה לא אפשרי. ואף מגאפון, וגם לא שופר, לא יצליח לשנות זאת.
לפנייה לכתב/ת 
