רודן, בייקון והגדלת חזה: פסטיבל דוקאביב
גם השנה מציג הפסטיבל מבחר מרשים של יצירות תיעודיות מרחבי העולם וגם מישראל - מסיפורם של שחקנית ובמאי שנחטפו על ידי שליט צפון קוריאה, ועד חלומה של יוצרת לזכות בחזה המושלם. המלצות לדוקאביב
"אש על המים" סרטו זוכה פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין של ג'יאנפרנקו רוסי (סרטו הקודם Sacro Gra זכה באריה הזהב בפסטיבל ונציה). הסרט צולם באי האיטלקי למפדוזה, אי קטנטן של 20 קילומטרים רבועים, שבגלל מיקומו (70 קילומטר מאפריקה) הפך ליעד מרכזי עבור פליטים. הסרט נע בשני צירים של אופני קיום מאוד נבדלים (תוך שימוש באסטרטגיות אסתטיות שונות: תיעוד ספונטני מול עיצוב מחושב ומסוגנן), כשמדי פעם הם משיקים האחד לשני. בציר הראשון מוצג המערך הקולט את הפליטים המותשים, המגיעים בספינות צפופות ורעועות, לא אחת עמוסות בגופות. הציר השני מתמקד בסמואלה, ילד בן 12 בעל אופי חזק וייחודי, דור נוסף בדרך החיים המסורתית של יושבי האי.
הדיקטטורה של צפון קוריאה הייתה מקור לא אכזב לעבודות תיעודיות מרתקות בשנים האחרונות. בפסטיבל יש שלושה סרטים שעוסקים בנושא זה ושנים מהם ראויים במיוחד. הטוב שבהם הוא "תחת השמש: שנה בצפון קוריאה" של הבמאי הרוסי ויטאלי מנסקי, שישודר גם ב-yes דוקו. הניסיון לצלם סרט תיעודי על חייה של ילדה במשפחה בפיונגיאנג הוכפף ע"י השלטונות הצפון קוריאנים לבחירת השחקנים, התסריט והלוקיישנים. למרות זאת הסרט הוא מעשה מרתק של חשיפה – באמצעות הכנסת השוטים המציגים את ההכנות לצילומים והמערערים את המסר התעמולתי, ויותר מכך בהצגת מה שהצפון קוריאנים חושבים שהוא בגדר תעמולה חיובית, אך בפועל מציג את הפלנטה האחרת, המטורפת, של מדינתם. צפיית חובה לכל מי שמתעניין במדינה זו.
"הנאהבים והרודן" הוא סרט בריטי שמציג את הסיפור הלא יאומן על הבמאי שינג סנג אוק והכוכבת שלו (ואשתו לשעבר) צ'ואי יון הי - הזוג הראשון של הקולנוע הדרום קוריאני בשנות ה-60 וה-70. שניהם נחטפו ב-1978 ע"י סוכניו של קים ז'ונג איל ובמצוותו. הרודן, חובב קולנוע ידוע שתוסכל מהתפוקה הדלה של היוצרים בארצו, ניסה לאלץ את השניים לעשות סרטים בצפון קוריאה. סיפור החטיפה, הכליאה, העבודה על הסרטים ולבסוף הבריחה משוחזר באופן יצירתי באמצעות שילוב מקורות - ראיונות, קטעים מהסרטים שצולמו בצפון קוריאה – ובעיקר – הקלטות נדירות ביותר של הרודן עצמו המתייחס למעשיו אלו.
סרט נוסף שעוסק ביחס בין קולנוע וחברה מדכאת, הוא "אמת מרצדת", שמציג את הניסיון לשחזר את שרידי ההיסטוריה הקולנועית של אפגניסטן לאחר שלטון הטאליבן. גיבור הסרט הוא איברהים אריפי, קולנוען שברח לגרמניה, וחוזר למולדתו כדי לפקח על ניסיון ההצלה של מה שנותר מארכיון הסרטים האפגני. הסרט נע בין הצגת אפגניסטן של ההווה, טריטוריה שבה ניכר החורבן הפיזי והמנטאלי של שנות הטאליבן, ודימויי העבר הנאור יותר כפי שנלכדו בפיסות הצלולואיד שנותרו. הסרט ספוג בתחושה מלנכולית על מה שאבד, והד לחרדה מפני חזרת טרור הטאליבן.
"מלון דאלאס" הוא בחינה של השפעת הדימוי המלאכותי (טלוויזיוני, במקרה זה) על התודעה הלאומית. ברומניה של שנות ה-80, תחת שלטון הרודן צ'אושסקו, אופרת הסבון הטלוויזיונית "דאלאס" היתה הבלחה בודדת ורבת עוצמה של עולם פנטסטי נטול מחסור ורעב. הסדרה עדיין מעוררת רגשות נוסטלגיים ברומניה, וזכתה אפילו לשחזור מקומי של אחוזת סאות'פורק. ליביה אונגר, במאית הסרט, משתמשת בהשפעת הסדרה כנקודת מוצא לבחינה לאומית אך גם מאוד אישית של היחסים בין פנטזיה ומציאות, ההווה והעבר. התוצאה מעניינת, משעשעת ומאוד מקורית, גם אם לא אחידה ברמתה.
הבמאי ממוצא הברזילאי (שחי בספרד) סרג'יו אוקסמן מציג ב-O Futebol ("על כדורגל") דוגמה לעשייה קולנועית אישית שבוחרת דווקא באסתטיקה מנוכרת. לאחר 20 שנים שבהן הוא ואביו סימאו לא התראו, הם נפגשו ב-2013 ליום אחד. שנה מאוחר יותר הם מחליטים לבלות האחד בחברת השני בתקופה המונדיאל של ברזיל 2014. קדחת הכדורגל אוחזת בכל, וזה גם הבסיס כמעט היחידי לסוג של תקשורת בין שני הגברים. חלק גדול מהסרט מוקדש להתבוננות מרוחקת בחייו של האב, וגם השיחות בין האב והבן מצולמות מהמושב האחורי במכונית בה הם נוסעים. הריחוק הסגנוני הופך את ניצוץ האינטימיות שנוצרת באיטיות למשמעותית, ואת אחריתו של הסרט למכמירת לב.
תיעוד אישי ואינטימי שונה בתכלית ליחסים בין הורים וילדים ובעיקר בין הילדים עצמם, מתרחש בסרט הנורווגי "אחים". הבמאית אוסלג הולם, בפרויקט שמזכיר את "התבגרות" של ריצ'ארד לינקלייטר, עקבה במשך שמונה שנים אחר שני ילדיה לוקאס (בן 5) ואחיו הבכור מרקוס (בן 8). בטריטוריות של בית הספר, מרחבי הטבע, והבית היא מוצאת עולם ומלואו - היחסים בין האחים ותהליך ההתבגרות ועיצוב הזהות הייחודית של כל אחד מהם. הקרבה האינטימית מאפשרת ללכוד את הרגעים בהם העולם מתגלה בהדרגה לילדיה, ומנגד, רגעים יפים הניזונים מהמתח בין עבודתה כמתעדת והיותה אם.
מבין הסרטים הקצרים כדאי במיוחד לציין את "בייקון וזעם האל", סרט קנדי חינני באורך שמונה דקות שזכה בפרס הסרט התיעודי הקצר בפסטיבל סאנדנס. רייזי היא קשישה יהודיה בת 90, שגילתה בשנים האחרונות את האינטרנט. שטף המידע עורר בה מחשבות רעננות ונכונות להמשיך ולבחון, גם בגילה המופלג, את אמונותיה. כעת היא עומדת לטעם בשר חזיר בפעם הראשונה בחייה.
כדאי גם להמליץ על שלושת עבודותיו המאתגרות של הבמאי האוסטרי המוערך ניקולאוס גיירהלטר. עבודותיו מציעות התבוננות מרוחקת, אך מרשימה מאוד מבחינה חזותית, על העולם האנושי, ועל היחס בין המין האנושי וסביבתו. "לחם יומנו" (2005) חושף את המראה מעורר ההשתאות והזעזוע של ייצור המזון מתוך עולם החי, "המערב" (2011) מציג תמונה פנורמית של חיי הלילה האירופיים כעולם של טכנולוגיות מעקב (כולל, כמובן, הסרט עצמו) ואנשים שנלכדים בעדשות - מועדוני הריקוד, חדרי מתים, בתי החולים ובתי בושת. סרטו האחרון "הומו סאפיינס" (2016) צולם בכל רחבי העולם במקומות שנטש האדם. הוא מציג את עוצמתו של הטבע המשתלט מחדש על מקומות אלו.
לבסוף, ישנם כמה סרטים ישראלים שכדאי לבדוק במהלך הפסטיבל. "למדבר", בו הבמאי הוותיק ג'אד נאמן מתלווה לחבר שאיתו נותק הקשר לפני 30 שנה, פלמחניק בן 90, במסעו לחיפוש אחר מקום בו ייקבר. "בין גדרות", עבודה נוספת של אבי מוגרבי הפועלת באזור הביניים שבין תיעוד, ושיחזור תיאטרלי – הפעם בסדנת תיאטרון של מבקשי מקלט אריתראים וסודניים. "מוות בבאר שבע", שיתוף פעולה שלישי של אסף סודרי וטלי שמש שהופך את הפיגוע שהתרחש באוקטובר 2015 בבאר שבע (ואת הלינץ' שהתבצע באריתראי חף מפשע) לסדרה של עדויות וחומרים מצולמים. ולבסוף, "מעשה בשני בלונים", פרק נוסף בסדרת סרטי הגוף של זהר וגנר המשלים את פרקי הילדות, החשפנות וההיריון. הסרט הנוכחי, שישודר גם בערוץ 8 של HOT, עוסק באחריתו של החלום רב השנים של הבמאית להשיג חזה מושלם שיביא לה את גבר חלומותיה. החזה עוצב מחדש, והיא אכן זוכה לאהבתו של גבר מהחלומות – אדם שהוא ההפך הגמור מפושע בוגדני ומניפולטיבי, אבל אז, בטוויסט אירוני, מגיע סרטן השד. להתראות בפסטיבל.
