אליס קופר: "תתכוננו לסיוט הכי גדול שלכם"
עם איפור כבד או נחש אימתני סביב הצוואר, יעלה אליס קופר לראשונה על הבמה הישראלית למנה גדושה של אימה בדיסטורשן. בראיון ל-ynet מנפץ אבי השוק-רוק כמה מיתוסים על שתיית דם בהופעות, מסביר מדוע דווקא חשפניות חולות על להיטו "Poison" ובעיקר - מתרגש לקראת הנחיתה: "זה יהיה השיא בסיבוב ההופעות שלי"
יש יום אחד, בספטמבר 1969, שלא עוזב את אליס קופר גם היום - 47 שנים אחרי. קופר היה אז מוזיקאי צעיר שמוביל הרכב בעל אותו שם ונודע כפרפורמר נועז, תיאטרלי וצבעוני. מאותו יום והלאה הוא נחשב גם למסוכן.
זה היה במהלך הופעה במסגרת פסטיבל "רוק אנד רול ריבייבל" בטורונטו. הזמר המאופר תפס תרנגולת חיה, מלק את ראשה באמצעות שיניו והוסיף לשתות את דמה לעיני קהל קנדי משולהב וקצת המום. כך, לפחות, טענו הכותרות של הבוקר למחרת.
"הפרשנות הלא נכונה שהעניקו למקרה הזה ממשיכה להציק לי", אומר קופר היום, בגיל 68, בשיחת טלפון לקראת הופעתו בישראל (16 ביוני, אצטדיון בלומפילד בתל אביב). "מה שקרה זה שהיינו על הבמה ובסוף המופע הספציפי הזה קרענו כריות וזרקנו את הנוצות על הקהל. זה ממש נראה כמו סופת שלג. לא ציפינו שמישהו פתאום יזרוק תרנגולת על הבמה. מאיפה זה הגיע בכלל? לא אנחנו הבאנו אותה", הוא מתעקש.
"אני חושב שחשבתי שאם אזרוק אותה על הבמה היא תעוף ומישהו ייקח אותה הביתה, ומה שבאמת קרה זה שהקהל קרע אותה לגזרים. הדבר הבא שכולם אמרו היה 'אליס קופר הרג תרנגולת!'. אף פעם לא הרגתי תרנגולת, זה היה הקהל שהרג אותה. אבל אנשים רצו להאמין כל כך שאליס, הדמות המרושעת הזו, הרגה את התרנגולת עד שזה נהיה אגדה אורבנית"
יש גם סיפורי זוועה של אמנים אחרים שנדבקו אליך, כמו מקרה אוזי אוסבורן שהוריד ראשו של עטלף בנשיכה.
"או כן, אני חווה את זה כל הזמן. כבר לא ממש מבדילים בינינו. המעריצים ניגשים לאוזי ושואלים אותו 'נו, הרגת תרנגולות היום?' והוא עונה 'לא, זה היה אליס'. או שהם באים אליי ואומרים לי 'נו, הורדת כבר ראש של עטלף היום?' ואני עונה 'לא זה היה אוזי'. מבלבלים בינינו המון. יש אנשים שבאים אלי ושואלים אותי 'אתה קיס?' ואני עונה 'כן, אני כל הלהקה קיס. לא, בוודאי שאני לא קיס! זו להקה אחרת! אני הייתי קיים הרבה לפני קיס".
בין אם מדובר בניסיון של מוזיקאי מבוגר לטייח אקט מחריד שיזם בימי תהילותו ובין אם ברצון כנה לטהר את שמו, אין ספק שעד היום קופר נהנה מהשלכות הערב ההוא. האיש, שנולד ב-1948 כוינסנט דמון פורנייר, בנה לעצמו קריירה מסוף שנות השישים כ"אליס קופר" - דמות לובשת שחורים ביזארית, אפילו גרוטסקית, שאוהבת לבלות באזורים האפלים של המציאות.
במקור, היה המותג "אליס קופר" שייך ללהקה שהנהיג. בהמשך כאמור היה זה שם הבמה שאימץ לעצמו, במהלך שיווקי חכם שהגיע אליו, לפי האגדה, דרך לוח ששימש למטרות סיאנס. קופר נחשב לאחד האבות המייסדים של השוק-רוק, ז'אנר שהפגיש את הקהל שלו עם סגנון הופעה משוחק המשתמש בשלל אביזרים מעולם האימה כדי לייצר הלם. קופר הצטיין בכך במיוחד, כשעלה לבמה עם נחשים כרוכים סביב לצווארו, כלא את עצמו בתוך כלובים, נקשר בשלשלאות והשתמש בכל אלמנט מקאברי זוועתוני. את כל אלה הוא עושה לאורך ארבעה עשורים, לרקע שירי האבי מטאל וגלאם רוק שנכללו באלבומים עם שמות כמו "Killer" ,"Love It To Death" ו"Hey Stupid".
אליס קופר היה ועודנו טוויסט אפל על להקות הרוק של שנות השבעים והשמונים - כשהמראה המרתיע מגיע בליווי להיטים כמו "School's Out"' ,"No More Mr .Nice Guy" וכמובן "Poison" להיט היסטרי עד היום, בישראל חובבת רוק הגיטרות מהאייטיז - ומסתבר שלא רק כאן.
"רוב השירים שלי מאוד רוקיסטים, אבל השיר הזה מאוד סקסי", מנסה קופר להסביר את הפופולריות של השיר. "יש לו קצב טוב והוא דיבר על כך שאתה פוגש בחורה ואתה יודע שהיא לא בריאה לך, אתה יודע שהיא תפגע בך, ואתה עדיין הולך איתה כי אתה לא יכול שלא. אני חושב שכל אחד חווה את החוויה הזו, של הבחירה להימשך לבן אדם הלא נכון ביודעין. בסוף הוא הפך להיות השיר מספר אחד במועדוני חשפנות בעולם. מישהו סיפר לי את זה, אני עצמי מעולם לא ביקרתי במועדון חשפנות בחיי, באמת. כולם אומרים לי 'וואו, מופעי חשפנות תמיד מסתיימים עם 'Poison'. אני חושב שזה בגלל שכל אחת מהחשפניות רוצה להיות הבחורה ההיא. זה אחד השירים הגדולים במופע. כשאנחנו עושים את השיר הזה הקהל משתגע".
"אנחנו לא מנגנים רוק רך בכלל, אנחנו מנגנים הארד רוק. מי שמכיר אותי יודע שזו הולכת להיות חוויה מאוד תיאטרלית. אם תסיט לרגע את המבט מהבמה תפספס משהו. אנחנו שומרים על קצב מאוד גבוה, כדי שבסוף המופע כולם יאמרו 'מה לעזאזל זה היה?'".
מעניין שאתה משקיע כל כך בהופעה בעידן מינימליסטי כל כך. היום לא תראה הרבה אמנים עושים הצגה שלמה על הבמה.
"זו אחת הסיבות שבגללן אליס קופר בכלל היה קיים. היינו אמורים להיות להקת גיטרות שעושה רוק טוב, כמו היארד בירדז או The Who, אבל בעידן שלנו זה היה ממש כמו עכשיו, אף אחד לא עשה משהו וויזואלי על הבמה. ראיתי עולם מלא בפיטר פנים בלי קפטן הוק והחלטתי שצריך כאן נבל תיאטרלי. כשאתה עושה את זה אתה גם צריך שיהיה לך גם חוש הומור מאחורי זה. אם אתה אומר 'ברוכים הבאים לסיוט שלי' (כשם אלבומו מ-1975), אז אתה צריך לתת לילדים את הסיוט הזה. אתה לא יכול לעשות את זה רק על התקליט, אתה צריך לתת באמת את הסיוט גם על הבמה. זה מאפשר למילים לקום לתחייה וזה מה שאנחנו עושים עכשיו - מקימים את המילים לתחייה".
בסופו של דבר אתה גם כותב שירים, לא רק פרפורמר מוחצן. אתה חושב שהאופן שבו הצגת את עצמך האפיל על כישרון הכתיבה?
"אני חושב שזה באמת היה ככה עד שבוב דילן אמר בראיון במגזין 'רולינג סטון': 'אני חושב שהכותב הכי פחות מוערך באמריקה הוא אליס קופר'. כשבוב דילן אומר דבר כזה זה ביג דיל, הוא סוג של משורר מלך. אני אפילו לא ידעתי שבוב דילן ידע שאני קיים. אבל מסתבר שהוא שמע כמה מהתקליטים, ממש האזין למילים, ואמר 'וואו, אליס קופר ממש יכול לכתוב'. אחרי זה ג'ון לנון אמר שהשיר האהוב היה 'Elected" שלי. כך הבנתי שחלק מהאנשים שהיו הגיבורים שלי למעשה הקשיבו לאלבומים שלי ואהבו אותם. אז כן, אני חושב שבמשך תקופה ארוכה מאוד אנשים לא החשיבו את אליס קופר הלהקה כלהקה טובה. הם החשיבו אותנו ככיפיים לצפייה, ואז פתאום הענקים האמיתיים של התעשייה התחילו לדבר על כמה טובה הלהקה וקיבלנו כבוד והערכה".
אז כיום אתה זוכה ליותר הערכה כאמן?
"כן. אני חושב שזה ברמה שאנחנו מושווים לדיוויד בואי, לכל אחת מהלהקות שנחשבות ללהקות על. אבל זה עניין של אריכות ימים, אתה צריך להמשיך לפעול במשך תקופה ארוכה ולשרוד את כל מה שקורה ברוקנ'רול. אני כל כך בהלם מכך שללהקות צעירות אין חוצפה היום, אתה יודע למה אני מתכוון? הרולינג סטונס, גאנז אנד רוזס, אירוסמית', אליס קופר - כולנו גדלנו עם מידה מסוימת של חוצפה. כדי להיות רוק סטאר אתה חייב להיות קצת שוויצר על הבמה. יש להקות עכשיו שהן פשוט מופנמות במקום להיות מוחצנות ואני לא מבין את זה. הן רוצות להיראות דומות זו לזו, ונראות כמו כל ילד בקניון. כולן רוצות להשתלב. רוקנ'רול בדרך כלל הכיל אנשים שלא רוצים להשתלב. זה כאילו פורע החוק של הרוקנ'רול נעלם".
פורע החוק של הרוק אולי כבר הוריד הילוך, אבל היו שנים בהן קופר בהחלט היה ילד הפוסטר של כל המזוהה עם הז'אנר. בסיבוב ההופעות שקיים ב-1977, בשיא הצלחתו ולאחר שהוציא את האלבומים "Alice Cooper Goes To Hell" ו-"Lace and Whiskey", הוא כבר התקשה להסתיר את עובדת היותו מכור לאלכוהול. בשיא התקופה הרעה נאמר עליו שהוא שותה שני ארגזים של בירה ביום, ומקנח בבקבוק וויסקי. הוא אשפז את עצמו במוסד גמילה לקראת סוף שנות השבעים, אבל המשיך לשתות עד 1983, כשאושפז כתוצאה מפגיעה חמורה בכבד.
בביוגרפיה שלו "אלכוהול ותער, רעל ומחטים" סיפר קופר על האופן בו החליף התמכרות אחת בשנייה, כשאת מקומו של האלכוהול בחייו תפסה אובססיה לגולף. כן, אליס קופר הנורא הוא למעשה שחקן גולף מצטיין. ואם זה לא מספיק כדי לנפץ לכם את התדמית השטנית - בטח תופתעו לשמוע שהוא נשוי לאותה האישה מאז 1976 (למעט תקופה קצרה של גירושין, שאחריה חזרו זה לזרועות זו), ולזוג שלושה ילדים. אחרי העליות והירידות קופר נולד מחדש כנוצרי מאמין. מפתיע, עבור מי שהגדיר את עצמו בסוף הסיקסטיז כ"פגיון בלבו של דור האהבה".
בהתחשב בקרבה שלך לדת, היית מצפה שתגיע לישראל כבר לפני הרבה שנים.
"בשביל זה מפיקים היו צריכים להביא אותנו. אני חושב שלאנשים יש תפיסה לפיה להקות פשוט הולכות להופיע איפה שהן רוצות, אבל אנחנו הולכים לאן שהמפיקים לוקחים אותנו. יש עוד המון ארצות שלא הופענו בהן. מעולם לא ביקרנו בהודו לדוגמא אבל תמיד תהינו למה לא ניגנו בישראל. אשתי דווקא ביקרה שם פעמיים או שלוש ואומרת שהיה נהדר. אביה הוא כומר בפטיסטי, אז הוא מדריך אצלכם טיולים לארץ הקודש. אני לא יכול לחכות להגיע. זו אפילו נקודת השיא בסיבוב ההופעות שלנו, למען האמת".
מפתיע כמה שאתה ממוסד.
"לקח המון זמן לאנשים להבין מי אני. הסתכלו עלינו כאילו אנחנו מסוכנים, כי היו לנו נחשים וגליוטינות על הבמה, אבל כל מי שיש לו חוש הומור הבין שאם זה כל כך מוגזם אז בטח יש גם קצת צחוק מאחורי זה. אם אתה מקשיב לשירים אתה מגלה שיש בהם הרבה הומור. אני חושב שמהרגע שהתחלתי לבוא לתכניות אירוח ולגרום לאנשים לצחוק התחילו להבין שיש שני אליסים. האליס שעל הבמה הוא דמות שאני משחק. מה שהרג את ג'ים מוריסון, ג'ימי הנדריקס, קית' מון ואחרים היה שהם ניסו לחיות את התדמית הבימתית שלהם. מוריסון ניסה להיות ג'ים מוריסון כל הזמן, וכדי לעשות זאת אתה צריך לתדלק את עצמך עם הרבה אלכוהול וסמים, ואז בגיל 27 אתה כבר גמור. אתה צריך להפריד בין השניים".
גורם לאנשים לצחוק. קופר האינטלקטואל בסצנה המפורסמת מ"עולמו של וויין".
זה מזכיר לי את הסצנה המפורסמת מ"Wayne's World", כשמגלים שאתה רהוט ואינטליגנטי. אנשים עוד משתחווים בפניך כשהם נתקלים בך?
"בערך ארבע פעמים ביום. זה לא משנה איפה אני, מישהו חושב שזה הולך להיות משהו שלא ראיתי לפני כן. זה קורה כל הזמן כשאני בשדות תעופה. עכשיו אני בשלב שאני מנסה לכבד ועושה את עצמי כאילו אני נהנה מזה".
אני מתאר לעצמי שגם בישראל תזכה לכמה מחוות כאלה.
"אני זוכר שמישהו שלח לי פעם פרסומת ישראלית ש'Poison' התנגן בה ברקע. זו היתה פרסומת לחברת מכוניות או משהו כזה, ואני זוכר שצפיתי בזה ואמרתי לעצמי 'וואו! הם השתמשו בשיר שלך בפרסומת בישראל!".
השאלה האמיתית היא אם קיבלת תמלוגים עליה?
"או, כן. אני כתבתי את השיר אז אני מקבל את כל הכסף".
