לדבר על הטראומה: "אף אחד לא חשב לשאול מה קורה לבת 18 שעוברת מקבר לקבר"
פרויקט רסיסים מקדם תרבות של שיתוף החוויות של חיילי וחיילות צה"ל, לוחמים ואחרים, משדה הקרב ומהעורף. שלומי אסקירה, סמנכ"ל רסיסים: "קיים טאבו בחברה הישראלית, אנשים חוששים להגיד בקול: אני צריך עזרה"
"שנים הסתובבתי בתחושה שאף אחד לא יכול להבין אותי, חוץ מאלה שהיו שם בקרב, וזה השפיע גם על מערכת היחסים שלי עם המשפחה והחברים. זו תחושה שאוכלת אותך מבפנים". שלומי אסקירה הוא סמנכ"ל פרויקט רסיסים, שנועד להוביל ולהרחיב את השיח הישראלי בנושאי צבא, לחימה ושכול. המתנדבים בפרויקט קוראים תיגר על תרבות "השקט הנוגע לקרב", קוראים לציבור הישראלי לבחון את השפעת הלחימה על החברה הישראלית ולקדם תרבות של שיתוף ועיבוד חוויות מהמלחמה.
אסקירה שירת כמ"מ בחטיבת הנח"ל במלחמת לבנון השנייה, והיה חלק מהצוותים שנשלחו לחלץ פצועים תחת אש בקרב הקשה בסלוקי. עשר שנים אחרי המלחמה ההיא, הוא משתף בתחושות וברגשות שנשארו לאחר שהקרב נגמר. "אחת התמונות שמלוות אותי עד היום היא דיווח בקשר שכוח אחר נפגע ויש פצועים והרוגים. אני פיניתי גופת לוחם שנהרג. כשסחבנו את האלונקה הנעל האדומה שלו פגעה לי בראש. זה אירוע שהשפיע עלי ואני חווה אותו גם היום".
מתנדבי "רסיסים" אוספים, מקשיבים ומתעדים סיפורים של לוחמים, תומכי לחימה וקרובים מתוך אמונה ששיתוף החוויה יכול להשפיע במישור האישי, החברתי והתרבותי. בנוסף ארגוני אנשי הפרויקט טקסים ביום הזיכרון ומקיימים קבוצת ריצה אשר מתאמנת אחת לשבוע בימי ראשון בגן סאקר בירושלים.
המפגש של אסקירה עם "פרויקט רסיסים" מהווה עבורו את הפעם הראשונה שבה יש לו אפשרות לשתף את סיפורו. "רסיסים לא מתעסקת עם הלומי קרב, כי זה מונח רפואי. אנחנו מתעסקים עם הטווח הרחב של האוכלוסייה, אלה שחוו לחימה, לא מאופיינים רפואית ולא נפצעו פיזית. לצורך העניין אני לא מאובחן כהלום קרב. אני כן הולך לטיפול ויודע להגיד באופן מלא שחוויית הלחימה עצבה אותי והשפיעה עליי".
"אף אחד לא חשב לשאול איך זה להיות בת 18 ולעמוד מעל אדמה לחה ועוד אדמה לחה, עם עוד ארון שנטמן ועוד זר", אומרת סטולר. "להיות הראשונה על הקבר, ולשמוע עוד בכי ועוד 'אל מלא רחמים', ועוד 'יזכור עם ישראל את בניו ואת בנותיו'. לנסוע לבית חולים בנהריה ולראות את הפצועים שוכבים עם עיניים חלולות על המיטות עם חלוקים בהירים של בית חולים, עדיין עם דם וצבעי הסוואה. הלוחמים חוזרים והם לא מדברים – כי לא מדברים אחרי המלחמה על מה שקרה".
סיפורה של סטולר, שלא הייתה לוחמת בקו ראשון אבל כן הושפעה מהלחימה וחששה לדבר על תחושותיה ועל הכאב שעברה, הוא דוגמה מייצגת לתוצאות המלחמה על נפש האדם והטאבו החברתי שמלווה את החברה הישראלית. "את אומרת לעצמך: מה עברת? לא עברת כלום", אומרת סטולר. "עשר שנים אחרי המלחמה אני עוד דומעת את אותן דמעות שלא הרשיתי לעצמי לדמוע אז".
רביד כהן, בן 27, שירת כלוחם ופרמדיק צבאי באוגדת עזה ובמהלך מבצע עופרת יצוקה טיפל בעשרות פצועים. אחת החוויות הקשות שהוא נושא מהמלחמה היא אירוע רב נפגעים והרוגים. הוא עדיין זוכר ומריח את זעקות הפצועים, ערמות ענקיות של תחבושות משומשות ושלוליות דם על הרצפה. "תמיד הייתה לי תחושה שהרגשות שאני מחזיק הם לא נורמלים ולא רציונלים והתביישתי בזה. אחרי שהתחלתי לשתף הבנתי שעוד אנשים מרגישים כמוני וכל מה שאני מרגיש זה טבעי".
אסקירה, סמנכ"ל רסיסים מוסיף: "קיים טאבו בחברה הישראלית, אנשים חוששים להגיד בקול רם: אני צריך עזרה. או שהם מרגישים שאין להם מקום לדבר כי הם לא צל"שניקים שקיבלו עיטורי גבורה, או כי לא נפגעו בגופם או לא חוו לחימה בקו הראשון. אם נלך להכללות, אז קצינת השלישות לא חוותה אירוע פחות משמעותי מהחוויה שאני חוויתי בלחימה".
לפנייה לכתב/ת 
