"שבוע ויום": כשהבורגנות פוגשת מריחואנה
סרטו של הבמאי הישראלי אסף פולונסקי, שהוצג השבוע בפסטיבל קאן, נוגע בסוגיית האבל בצורה משעשעת לפרקים. עם הומור מהזן של "החמישייה הקאמרית" וקטעים לא ברורים ומיותרים, התוצאה אמנם מעלה חיוך, אבל נטולת רגש
מוות והומור - זה יכול לעבוד ביחד. אפילו לא רע, לפחות בקולנוע. קוונטין טרנטינו עשה את זה מצוין בהוליווד, אהרון קשלס ונבות פפושדו ב"מי מפחד מהזאב הרע", וכך גם לא מעט אחרים – בכל העולם. אבל אלו הם מותחנים וסרטי אקשן או אימה, כאלו שמותחים את עצבי הצופים עד לקצה ואז פורקים אותם בבת אחת בפאנץ' אפקטיבי ברגע הנכון – כשדמות זו או אחרת מוטלת מדממת על הרצפה. יש פה זילות של המוות, כזה שמקל עלינו, על החיים. אבל העניינים מסתבכים, כשמדובר בדרמות קומיות, וכזה הוא סרטו של אסף פולונסקי "שבוע ויום".
פולונסקי בן ה-33 הציג את הסרט הארוך הראשון שלו השבוע במסגרת שבוע הביקורת של פסטיבל קאן, ובו הוא מנסה לטפל בסוגיית האבל והעיבוד שלו. גיבוריו הם זוג הורים שאיבדו את בנם הצעיר למחלת הסרטן, ומנסים לאסוף את עצמם ולחזור לשגרת חיים כלשהי. כמו שניתן להסיק משמה של הדרמה הקומית הקטנה הזו, העלילה מתרחשת עם סיום השבעה, ולאורך יום אחד שאחריה – יום שאמור לסמן את תחילת ההכלה של המוות.
זו הבעיה העיקרית של "שבוע ויום" שעובר כמו מהתלה משעשעת על נציג הבורגנות הישראלית שמצא גאולה אצל הקדושה מריחואנה. אבל דומה שפולונסקי כן רוצה לגעת בעיבודו של האובדן, שם נמצאים שורשי הסיפור שלו. אבל הדמויות שלו כל כך מנותקות מהאירוע המכונן שעברו, כאילו האבל – והסבל הלא יתואר שאיתו – התנדפו כליל עם תום השבעה. ולכן אין בגראס ישועה כי קשה עד בלתי אפשרי לחוש במצוקה. הממד הרגשי נעדר, לבטח כשמדובר באלמנטים היותר מבאסים שלו.
אז מרגש זה לא, אבל האם זה מצחיק? אפשר להגיד שיש לא מעט רגעים שמעלים בך חיוך, אבל לא יותר. בדיחות וולגריות, האופייניות לקומדיות סטלנים, אין פה – לטובה ולרעה. מחליף אותן ההומור הניואנסי, זה הניזון מהאקסצנטריות של דמויות הגברים. הומור מהזן של "החמישיה הקאמרית". ואכן "שבוע ויום" מרגיש כמו פרק ארוך של אותן מאחת דרמות קומיות ישראליות לטלוויזיה. חלקים משמעותיים מההופעה של קפון נועדו – כך זה לפחות מרגיש – להארכת הסרט. החלקים הללו, יש לומר, לא ברורים ובעיקר מיותרים, אך בכל זאת צריך לסחוב אותו לכדי שעה וחצי (לעומת זאת, ההופעתו של אורי גבריאל כאח שכול בסיפור צדדי קצר שמשתלב בעלילה הוא החלק המשמעותי, העגמומי והחזק ביותר בסרט).
מכילים את המוות. מתוך הסרט(צילום: ורד אדיר)
הדמות הראשית ב"שבוע ויום" היא אייל ספיבק, בגילומו של שי אביבי, אביו של רוני הצעיר שהלך לעולמו. למרות שהוא ואשתו ויקי (יבגניה דודינה) קיבלו החלטה לחזור לעבודה ולבנות מחדש את שגרת יומם עם סיום השבעה, משהו לא מסתנכרן. בעוד ויקי עושה מאמץ לחזור למשרתה כמורה בבית הספר, אייל מוותר מראש. את הזמן הפנוי הוא מכלה בלעשות כלום בעצם, כלום שהופך להיות נעים יותר כשהוא מוצא את הגראס הרפואי של בנו.
נוטה לצד הקומי (צילום: יח"צ)(צילום: ורד אדיר)
בהמשך יצטרף לאב השכול הבן של השכנים השנואים, גבר צעיר ומוזנח בעל מיומנות בגלגול ג'וינטים. תומר קפון, יוצא "פאודה" ו"בני ערובה", מגלם אותו בתפקיד מוזר, אבל כזה שמאתגר את הסקס אפיל הגברי שלו – ועל כך מגיע לו צל"ש (פחות על המשחק עצמו). אביבי מופיע בעצם בתפקיד עצמו, כמו שהכרנו אותו בהומור היבש של "החמישיה הקאמרית". ונחמד לראות לרגעים מעטים גם את שרון אלכסנדר בהופעת אורח, גם אם זו חיוורת. מי שבולטת מכולם היא דודינה (שמובילה גם את סרטה הקצר של אור סיני "אנה" שמוקרן בקאן במסגרת הסינפונדסיון) – עם הניואנסים המלנכולים והעצבות הניכרת של דמותה. ולכן, לא בטוח שהיא בסרט הנכון. או שאולי בעצם הסרט הזה לא נכון.
"שבוע ויום" נוטה באופן ברור לצד הקומי שלו, ותופס מרחק מהמוות, מהשכול בו הוא אמור לטפל. אולי זוהי החלטה מודעת מטעמים שיווקיים – שכן בדיחות סטלנים יותר אטרקטיביות מדכאון מורבידי, אבל אם זה המצב, למה מלכתחילה להתעסק בנושא כבד זה. הסרט היה יכול להיות באותה מידה סרט על התמודדות עם מצבי משבר אחרים – צרכני סמים קלים אחרי פיטורים קשים, או אחרי צפייה בדרמת ארטהאוס מדכדכת בפסטיבל קאן.
הממד הרגשי נעדר(צילום: ורד אדיר)
אז המוות נשכח כמעט כליל מהסרט, ולמען האמת גם זכרון החיים – שכן הבן רוני נראה גם הוא כנעדר לא נוכח. לא מדברים עליו, אנחנו כמעט לא יודעים עליו כלום חוץ מהיותו חולה סרטן. לא יודעים על ההתמודדות של ההורים עם הטיפולים והאישפוזים והכאבים – תקופה שהיתה בוודאי קשה מנשוא. אנחנו גם לא חשים במצוקה נוכח העובדה שהפכו לזוג חשוך ילדים, שכן רוני היה בנם היחיד. כל מה שנשאר לנו זה בדיחות חביבות יותר או פחות וסיטאוציות סוריאליסטיות לפרקים בהובלתם של אביבי וקפון.
כמו פרק ארוך של דרמה ישראלית(צילום: ורד אדיר)
בסיכומו של דבר, כשהג'וינט נגמר ונשארים עם הפילטר, "שבוע ויום" הוא סרט חביב וקליל, מה שממש מרחיק אותו מהנושא שלו. הוא לא בהכרח מצחיק, גם לא מעיק. משעשע לפרקים, מה שלא יספיק לו ככל הנראה כדי לזכות בפרס משמעותי במסגרת שבוע הביקורת בקאן בה הוא מתחרה. אין בו נועזות, אבל הוא לא מסב סבל לצופיו. אלו יצאו ממנו בוודאי עם חיוך, וכשהם מהמהמים את צלילי הגיטרה והשירה של הרוקרית תמר אפק שהשתלבה בפסקול. אבל כמו אחרי שאכטה משודרגת, כך גם אחרי הצפייה בסרט זה, הכול מתפוגג ונשכח. ממש כמו האבל של גיבוריו.
מתוך "שבוע ויום"
צילום: ורד אדיר
מומלצים
