רוקי בן 50: המסע המדהים של בילי דונובן
מאמן אוקלהומה סיטי נמצא בימים אלה בשיאה של עונתו הראשונה בלבד כמאמן ב-NBA, אבל הוא מביא איתו ניסיון נדיר של הצלחה עצומה במכללות והתגברות על קשיים וטרגדיה משפחתית גדולה. הוא כבר הוכיח בפלייאוף את האינטליגנציה שלו, וינסה להוביל את הת'אנדר לגמר על חשבון האלופה
עניין הוותק בקרב מאמני ה-NBA מתעתע. ילדון בן 39 כמו בראד סטיבנס כבר נחשב למנוסה אחרי כמה עונות בבוסטון, בעוד אלוף אירופה וזוכה מדליה אולימפית בדמות דייויד בלאט, שכמעט יכול להיות אבא שלו, התמודד לאורך כל התקופה בקליבלנד עם תדמית הטירון. כל שחקן שתולה את הנעליים וחותך מיד לספסל נתפש בצורה מסוימת כמישהו שכבר עבר המון, בגלל שהיה חלק מכל העניין הזה שנקרא הליגה הטובה בעולם, וכל אחד אחר שצבר חוויות והצלחות משלו בתחום האימון, אבל לא בתוך הקדרה הזו, הוא אאוטסיידר.
זה, במידה רבה, המצב של בילי דונובן. כבר בגיל 31 הוא לקח לידיו את קבוצת הכדורסל של אוניברסיטת פלורידה והגיע איתה לאחד ההישגים המסובכים ביותר שאפשר להשלים בספורט האמריקאי, אבל בימים אלה, בגיל 50, הוא מוצא את עצמו בעמדה של המאמן שצריך להוכיח את עצמו. והוא עושה את זה בגדול. אחרי שכבר הצליחו לעשות בית ספר לגרג פופוביץ' ולשלוח הביתה את סן אנטוניו, דונובן ואוקלהומה סיטי הספיקו לגנוב את הביתיות מגולדן סטייט בגמר המערב, ולוקחים את הסדרה אליהם בשוויון 1:1.
נקודת הפתיחה בסיפור של דונובן היא המאמן האגדי ריק פיטינו, חבר היכל התהילה של הכדורסל. כיום פיטינו מאמן את לואיוויל, אבל הדריך את פרובידנס בתקופה בה דונובן שיחק במכללה. דונובן סיפר כי היה אז שמנמן ובקושי קיבל דקות משחק, אבל אחרי שיחה עם המאמן קיבל השראה לקחת אחריות ולהשתנות. הוא לא הפך לסופרסטאר, אבל הגיע עם פרובידנס לפיינל-פור המכללות ואפילו שיחק למשך מספר חודשים בניקס, בין דצמבר 1987 למארס 1988. מיותר לציין שפיטינו כבר היה אז המאמן של ניו יורק.
זה לא נגמר שם. תקופה קצרה לאחר מכן, בגיל 24, דונובן הבין שזה לא עסק ופרש מכדורסל. הוא פנה מיד למנטור שלו, שדווקא פישל הפעם בעצה שנתן לו. פיטינו המליץ לדונובן לפנות למגזר העסקי, בזכות הזדמנות שנקרתה אז בדרכו של השחקן הצעיר, ודונובן החל לעסוק במכירת מניות בוול סטריט. דונובן בכלל רצה להמשיך לעסוק בכדורסל, הפעם כמאמן, אבל פיטינו הטיל ספק בכך שיש לו את האופי המתאים וכיוון אותו אל מחוץ לספורט.
העניין הוא שאי אפשר היה להרחיק את דונובן מהפרקט לאורך זמן. הוא עבד במשך ארבעה חודשים בוול סטריט, ופשוט תיעב כל רגע. הטלפון של פיטינו שוב צילצל, והפעם דונובן היה משכנע יותר. הוא כבר היה בטוח לחלוטין לאן הוא רוצה לפנות. פיטינו לא יכול היה לסרב וצירף את הבחור הצעיר לצוות המקצועי שלו בקנטאקי כעוזר מאמן.
פיטינו גם היה שם מאוחר יותר, ב-2000, כאשר בתו הרביעית של דונובן נולדה ללא רוח חיים בגלל שחבל הטבור נכרך סביב רגליה ברחם וקטע את אספקת החמצן. הוא היה זה שאמר למאמן הצעיר לא למהר ולהישאר ככל הנדרש לצד אשתו כדי לעבור את הטראומה יחד. כיום, דונובן פעיל במספר עמותות למען ילדים, כולל עמותה המממנת הוצאות קבורה עבור משפחות שאיבדו תינוקות בצורה דומה.
מספר שנים לאחר שהצטרף לפיטינו בקנטאקי, דונובן קיבל לידיו את פלורידה, ב-1996. עשור מאוחר יותר, קבוצת הפלאים שלו התחילה במסע שבדרך כלל אינו אפשרי בכדורסל המכללות - זכייה בשתי אליפויות רצופות. מבנה העונה, הטורניר המפרך, חילופי השחקנים התכופים - כל אלה לא מאפשרים בדרך כלל המשכיות כזו, אבל דונובן היה אחראי על פרויקט מיוחד במינו.
ב-2006, קורי ברואר, אל הורפורד ובעיקר ז'ואקים נואה הובילו את פלורידה ל-57:73 בגמר מול UCLA של ג'ורדן פרמאר וארון אפללו. שנה עברה, ובאופן נדיר במיוחד, החמישייה של פלורידה לא השתנתה, ודונובן אפילו הוסיף לספסל את מאריס ספייטס (שהיום משחק נגדו במדי גולדן סטייט). וכך, הקבוצה המגובשת זכתה גם בטורניר ב-2007, עם 75:84 על אוהיו סטייט הנפלאה של גרג אודן ומייק קונלי.
באותו קיץ הוא הסכים להפוך למאמן אורלנדו, נקודת הפתיחה האפשרית שלו ב-NBA. כעבור יממה הוא התחרט. דונובן הרגיש שיש לו עוד הרבה עבודה לעשות עם קבוצת הכדורסל של פלורידה. זו הייתה החלטה מדהימה, אבל הוא נקשר למכללה ולא חשב על ההתקדמות. מאז, הוא הגיע רק פעם אחת נוספת לפיינל-פור, אבל המשיך לייצר שחקנים מעולים לליגה, כמו ברדלי ביל וצ'נדלר פארסונס. כאשר עזב הקיץ את פלורידה אחרי 19 שנים והצטרף לאוקלהומה סיטי, היה לו קשה להסתיר את הרגשות העזים במסיבת העיתונאים בה נפרד מהמכללה.
לאורך כל השנים הוא שמר על הדרך שלו, זו שגרמה לפיטינו לפקפק בתחילה ברמת ההתאמה שלו לאימון. רוגע, חיבור עם השחקנים, מנהיגות שקטה. וזה מה שהוא הביא איתו לאוקלהומה סיטי. הקבוצה חיפשה לצאת השנה לדרך חדשה ונפרדה מהאיש איתו הגיעה לגמר הפלייאוף בעבר, סקוט ברוקס. דונובן קיבל שוב בכשירות את אחד הצמדים המפחידים בליגה, קווין דוראנט וראסל ווסטברוק, אבל גם קבוצה שאיבדה את מקומה הקבוע בצמרת המערב שנה לפני כן ונדחקה מתחת לגולדן סטייט וסן אנטוניו שפתחו פער איכות.
יכול להיות שבסופו של דבר זה פעל לטובת דונובן והת'אנדר. בזמן שכולם דיברו על הקבוצות האלה, אוקלהומה סיטי נתנה בשקט עונה מעולה וסיימה שלישית במערב. הוא הסתגל במהירות לליגה ולא שינה דבר מהדרך בה הוא מתייחס למשחק ולשחקנים. הפרשן דיק ויטאל הסביר: "הוא חיכה להזדמנות הנכונה. אם היה בוחר באורלנדו, יכול להיות שהיינו רואים אותו היום שוב במכללות. בילי יצר תמהיל נכון בקבוצה. הכימיה בין השחקנים מצוינת, הם משחקים נהדר בהגנה, הם מסודרים ונחושים".
פרשן אחר, ג'ף ואן גנדי, הוסיף: "ההצלחה השפיעה עליו הכי פחות מכל האנשים שאני מכיר. הוא נשאר צנוע וממשיך לעבוד קשה, ואי אפשר שלא להיות בעדו כי הוא מתנהל ביושרה". גם הכוכב של דונובן, דוראנט, מרוצה: "הוא אדם נהדר".
אבל האישיות לא מביאה ניצחונות. וכאן נכנסת היכולת של דונובן להתאים את עצמו. במהלך הפלייאוף הוא הוביל שני שינויים מרכזיים, שעזרו במיוחד להדיח את סן אנטוניו ולנצח במשחק הראשון בקליפורניה. קודם כל ההגנה של הת'אנדר הפכה פתאום לחונקת, והיא סופגת 99.8 נקודות למשחק לעומת 102.9 במהלך העונה הסדירה - וצריך לקחת בחשבון ש-118 הנקודות שספגו במשחק השני בגמר המערב קצת מקלקלות.
השינוי השני הוא שימוש ממושך יותר בחיבור בין ה"סטאש בראדרס" (האחים המשופמים, מענה ל"ספלאש בראדרס" של גולדן סטייט), הסנטרים אנס קאנטר וסטיבן אדאמס. בניגוד לבריחה של הליגה להרכבים נמוכים, דונובן מוציא את המקסימום מהעוצמה של השילוב בין השניים, שמובילים לשליטה של הקבוצה בכדורים החוזרים, ובזכות יכולת הקליעה שלהם, הגבוהה יחסית לגובהם, הם יוצרים אפשרויות בצבע. ווסטברוק ודוראנט לא מהססים לפטם אותם בכדורים, בניגוד למשל למצב בגולדן סטייט, בו רוב הזמן הגבוהים משמשים עבור חסימות או השלמת אלי-אופים.
ובעיקר, דונובן יודע לנהל את השחקנים שלו. במחצית המשחק הראשון צילומי הטלוויזיה הראו אותו מדבר לשחקנים בשלווה מוחלטת בחדר ההלבשה, כשהוא לא מתרגש מהפיגור. "כבר היינו במצב כזה", הוא אמר להם, "ואנחנו יודעים לצאת ממנו". שום דבר כבר לא יכול באמת לערער את דונובן. אולי הוא מאמן רוקי, אבל הוא מוכן ומתאים יותר מאחרים, צעירים ממנו, שמאמנים זמן ארוך יותר בליגה.
לפנייה לכתב/ת 
