כשהייתי קטנה רציתי להגשים חלומות. חלומות על בובת כרוב כמו של עירית השכנה שלי, חלום שלעולם ועד אוכל לשתות זיפ בארוחת בוקר, ולבסוף כמובן להגשים שהבסטי שלי תהיה קלי והבויפרנד שלי יהיה ברנדון.אני חושבת שאלו חלומות די ריאלים לאחת שגדלה בשכונת מצוקה רמת שרונית.

אבל היום מיצוי עצמי והגשמה עצמית זה משהו קצר אחר.

שניה - לכל אלו שעכשיו מתרווחות בכיסא ומצקצקות בקול מאנפף - נו, מה לזאת יש כבר לחדש לנו, אנחנו מגשימות את עצמינו כל יום, אני בדיוק עכשיו הגשמתי את חלום א׳ ואתמול הפלצתי את חלום ג׳ - עשו לי טובה והפסיקו לקרוא. זה ממש לא בשבילכן. לכו תעשו משהו יותר מועיל כמו לסדר את הבלונד מול המראה או להבריק לעצמיכן את המדליה.

לכל השאר - שעוד מחפשות את עצמן קצת וכאלו שרק בתחילת הדרך - גם אם זה סבב ב׳ , ג׳ או ז’.

אני פה כמעט 4 שנים.

4 שנים שבהן אני לא קמה בבוקר לעבודה - אני אחדד, אני לא קמה בבוקר לעבודה כשאני נועלת ג׳ימי צ׳וז, לובשת חליפת פראדה וסוגרת עסקאות עם וואן באפט. אני גם לא נועלת אולסטר, עולה על ג׳ינס של סבן ומגדירה UI לפי מספר הקלקות. או וואטאבר.

וכל כמה זמן אני נשאלת את השאלה הבאה: איך את מגשימה את עצמך שם? זאת אומרת - פה, בניו יורק.אבל מה את עושה עבור עצמך?איך את מקדמת את הקריירה שלך?מה את עושה לנפש?ו׳ה׳ שאלה - מה את באמת רוצה לעשות?

אני חושבת שלקח לי בערך חצי שנה של גימגומים, הסמקות ומלמולים להפסיק להתבלבל בתשובות. חצי שנה שבה הקירקורים שלי מסביב לילדים, להתאקלמות, והשיטוטים המבוישים בעיר לא היו תשובה מספקת ל׳אז מה את עושה כל היום׳.

אבל אחרי לא מעט בעיטות ׳תרגעי׳ מתחת לשולחן של בעלי, כשהוא כבר קולט את הפיוזים הג׳ינג׳ים שלי כשאני שוב נשאלת את שאלת השאלות בארוחות ערב ישראליות, הבנתימשהו נורא פשוט. משהו שאחרי 4 שנים אני עדיין צריכה להזכיר לעצמי. פאק איט. אני מגשימה את עצמי. לגמרי, טוטאלי. בול.

לא עם חליפת מארק ג׳ייקובס בסייל מסנטרי 21 אבל עם זוג ג׳ינס שיושב פיקס, סווטשרט שנמס עלי כמו חמאה והסליפאונז של סטיב מאדן. אני מגשימה מה ש-80 אחוז מחברותי לנשק היו מתות לעשות.

אני מגשימה את חלום ׳סקס והעיר הגדולה׳. עם קצת פחות סקס (מונוגמי לחלוטין) וקצת הרבה (מדי) העיר הגדולה (גם פה, מונוגמית לחלוטין).

אבל האם זה מספיק?

או, טוב ששאלתן.

כן ולא.

כשאני מסתכלת אחורה, לא עשיתי פה תואר שלישי, לא ריפדתי את חשבון הבנק, לא התנדבתי במעון למחוסרי דיור ולא הוצאתי לאור ספר על מהות החיים (עדיין).

מה כן עשיתי? הכרתי כל גלריה ותערוכה בין רחוב וואטר לגאגוסיאן באפר איסט, טעמתי כל דים סאם טבעוני במבטא מקסיקני בין הארלם לבושוויק, תכננתי טיולים שנעו בין שעתיים ל-4 שבועות - תלוי מתי הזאטוטים הרימו דגל לבן, חוויתי את אלווין איילי, אריקה באידו, סיינפלד וביונסה מתחת לבית שלי, ונשמתי ניו יורק לריאות טוונטי פור סבן.

שטחי? רדוד? סופרפישיאל? מייבי. האם זה מילא אותי? החכמתי? עשה אותי מאושרת? דפינטלי.

אז, אמנם לקח לי 4 שנים, לא להתבייש, לתרץ, להשפיל מבט ולהתפתל עם שאלת השאלות ׳מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה׳, אבל הדרך עד כה היתה מדהימה. מאחלת לעצמי להמשיך ׳לא להגשים כלום׳ בדיוק כמו שלא הגשמתי כלום עד היום.

וגם לכן.

 חוץ מליהנות מכל רגע במנהטן ועדיין גם לקטר, חן מנהלת בלוג ״באמאשלי בניו יורק״ ובו המלצות סיורים, חוויות משפחה וסיפורי אמהות בעיר הגדולה.