יש אליפות לבאר-שבע
עכשיו הוא הרגע המתמשך שבו האוהד המותש משבוע ארוך של נדודי שינה יניח את הסוציולוגיה בצד לטובת הרומנטיקה שבו, ייקח נשימה עמוקה, יימחה אולי דמעה נסתרת, יניף ידיו וישחרר צעקה גדולה: יש אליפות!
מתח מתמיד, קוצר נשימה, מצבי רוח משתנים בין תקווה לייאוש, אנחת רווחה גדולה והתפרצות של שמחה. "יש אנשים שחושבים שכדורגל הוא עניין של חיים ומוות", אמר לפני שנים רבות ביל שנקלי, "אני מאוד מאוכזב מהגישה הזאת. זה הרבה יותר חשוב".
עוד בערוץ הדעות:
אם כל כך רע כאן - מה נגיד לדור הבא?הכפרים היהודיים הלא חוקיים, והקייס הבדואי
הקבלות מטרידות לגרמניה של 1926
דרך חתחתים עברו אוהדי הפועל באר שבע עד לאליפות הנוכחית. שנים ארוכות ללא הישג להתנחם בו, דשדוש בליגות הנמוכות, תחלופה אינסופית של שחקנים ומאמנים, איצטדיון מיושן ודוחה שעצם ההגעה אליו והשהות בו הייתה מבחן נאמנות לאוהד, וגם יחס מיוחד מהתקשורת. כתבי הספורט שנשלחו לעיר בכל משבר השילו את גלימת העיתונאי בשערי העיר (או לכל היותר אחרי ישיבה קצרה עם ה"מקומיים" בבית הקפה) והפכו אנתרופולוגים לעת מצוא שאבחנו במהירות את הבעיה של הקבוצה (או אישרו את האבחנה של קודמיהם): המנטליות. בקבוצות אחרות בהן נמשחו מאמנים ושחקנים בזפת ונוצות וגורשו בבושת פנים, יוחסה הבעיה לחוסר ההתאמה של המאמן, ל"קומץ" או לנסיבות מזדמנות אחרות.
בבאר שבע, לעומת זאת, הוסברו הכישלונות המתמשכים במנטליות המקומית, שכונתית ותבוסתנית. לא הכסף הגדול בקבוצות האחרות או המרחק בין המרכז לפריפריה שהיקשה על גיוס שחקנים, אלא אופי העיר והקהל. כתבי הספורט לא היו לבד כמובן, ולא המציאו דבר, אגדת המנטליות עיצבה מאז ומעולם את יחס המרכז לפריפריה ואת ההצדקה לפערים, לתחרות הלא שוויונית ולמרחק בין מרכז לפריפריה שאינו נמדד בקילומטרים.
שינויים גדולים עבר הכדורגל בשנים האחרונות, שהפכו אותו למוצר צריכה בערוצי התשלום או בנסיעות חגיגיות למגרשים בחוץ לארץ שבהן משחקות קבוצות הפאר, כשהפערים בינם לאחרות הולכים וגדלים. אבל, אל מול ההתמסחרות של הכדורגל, או לצדו, נמצאת האהדה המסורתית של מקום, הזהות והזדהות הבנויות מזיכרונות ושכחה ותחושת הקהילה - אמיתית או מדומיינת - המשתרעת בין המגרש ליציע ושקיומה אינו תלוי בהצלחות או אפילו בהנאה מהמשחק עצמו.
את הרומנטיקה הזו קשה לשמר בעידן של התמסחרות שבו שחקנים עוברים מקבוצה לקבוצה, קבוצות מחליפות בעלות ורק אוהדים נותרים קבועים ברע ובטוב. ביום-יום מספר הכדורגל את סיפור ההתמסחרות ואי השוויון, אבל ברגעים הקסומים שלו הוא מאפשר לנו לדמיין (או להשלות את עצמנו) שאפשר אחרת, לשעה או לעולם מי יודע, עד שתפרח רוחה.
מול מפלצות הכסף של ליגת האלופות מאפשרת הזכייה המופלאה של לסטר האלמונית, שאיש לא נתן לה סיכוי, באליפות באנגליה לאוהדי כדורגל ברחבי העולם להאמין באגדה (הקפיטליסטית) שהתחרות הוגנת ושכסף אינו חזות הכל, אף כי בסתר לבם יודעים הם כי פנקסי ההמחאות ייפתחו מחדש כבר הקיץ והסדר יחזור במהרה על כנו.
אגדות ספורט, גדולות וקטנות, הנכתבות בלסטר או בבאר שבע, מאפשרות את הרומנטיקה שבלעדיה הופך הכדורגל למנוכר וחסר משמעות. החוויה האסתטית אינה שקולה לרגשות - חרדה, אכזבה ולעיתים שמחה - ועבור אוהדיה גדולה האליפות של הפועל באר שבע מכל משחק בליגת האלופות. השחקן הוותיק שחזר לעיר שלו אחרי שנים בניכר כדי להוביל דווקא את קבוצת נעוריו לאליפות, ילד הפלא שהלך לאיבוד ומצא עצמו מחדש בקבוצה, השחקן עם מגע הקסם שפציעה השביתה אותו ואהבת הקהל החזירה אותו למגרש, או השוער הוותיק שחשבו שהוא שחקן של קבוצות קטנות. אלה ואחרים הפכו את האליפות לאגדת ספורט קסומה כל כך. אפשר כמובן לשאול האם אגדות ספורט (גדולות ככל שיהיו) משנות מציאות חברתית? מעניקות תקווה זמנית? או שהן רק אשליה? אפשר, אבל לא עכשיו. עכשיו הוא הרגע המתמשך שבו האוהד המותש משבוע ארוך של נדודי שינה יניח את הסוציולוגיה בצד לטובת הרומנטיקה שבו, ייקח נשימה עמוקה, יימחה אולי דמעה נסתרת, יניף ידיו וישחרר צעקה גדולה: יש אליפות!
הכותב הוא פרופסור חבר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב
לפנייה לכתב/ת 
