הארץ המובטחת / על האליפות של ב"ש
זוהי אליפות של גאווה - גאוות עיר, גאוות קבוצה, גאוות חבורות אוהדים. אליפות של הרמת ראש, שבה הישירו מבט אל היריבות מבלי למצמץ כמעט. יש אליפויות שמרגשות אותך בגלל העבר, ויש אליפויות שמדליקות אותך בזכות העתיד. אורי קופר על אלופת המדינה לעונת 15/16, שמספקת את שני היצרים
הדמעות היו נושא שיחה מרכזי עוד הרבה לפני שהן זלגו. השאלה "מה יהיה בסוף הערב" החליפה את ברכת השלום הרגילה בכל מפגש בין האנשים המתוחים סביב אצטדיון טוטו-טרנר, ומעטים הסכימו להתחייב לתשובה. על דבר אחר הייתה הסכמה בין כולם - ילדים ומבוגרים - והוא שמדובר במשחק הדמעות, לטוב או לרע. הן ירדו בסוף, הדמעות, והן לא היו שגרתיות אלא נזלו ממגירה דמיונית בזווית העין, שם הצטברו במשך 40 שנים או - בשביל הנוכחים הצעירים - כל החיים. דמעות ששיחררו שנים של לוזריות, של פאשלות, של בעיטות בדליים, של פחד שאחרי אותה הליכה ארוכה במדבר הדלת נסגרת רגע לפני שהרגל דורכת בארץ המובטחת. דמעות של אלופים.
עוד מחגיגת האליפות ב-ynet ספורט:
אחרי 40 שנה: הפועל ב"ש אלופת המדינה
בכר: "לא מעכלים", ברקת: "אושר מטורף"
מלאונרדו ועד טרנר: הדרך של ב"ש לאליפות
דמעות של אלופים, ושל גאווה. אדם גאה אינו מזוהה בדרך כלל עם בכי, אבל הפעם יחד עם לחלוחית העין אפשר לחזות בזקיפות הגב של הנפש. מדובר באליפות של גאווה - גאוות חבל ארץ, גאוות עיר, גאוות קבוצה, גאוות חבורות אוהדים, מבוגרים נוסטלגים וילדים שלא חוו הצלחה ספורטיבית. אליפות של הרמת ראש, שבה הישירו מבט אל היריבות מבלי למצמץ כמעט. אין הרבה מצמוצים ב-29 משחקי ליגה ברציפות ללא הפסד.
אלופות כאלה, מיוחדות, שנפרדות מהציר חיפה-ת"א ואינן רגילות לזכות בתארים, מקבלות בדרך כלל כינויים או שמות תואר מעולמות שמימיים. אחת היא קבוצת הקסם ושנייה היא קבוצת הפלא. פה מדברים על התעלות בלתי נתפסת של עונה ושם על מקבץ שחקנים נדיר שלכו תדעו מתי יחזור. הפועל באר-שבע זכתה באליפות היסטורית, מרגשת, מיוחדת, אבל קסם אינו הסיפור שלה.
ניסים ונפלאות אינם הסיפור של הפועל באר-שבע. אותן קבוצות פלא, שמהללים את הישגן הבלתי ייאמן, נוטות להתפרק. קשה להשיג את הקסם פעמיים, והן לא משחזרות את ההישג. באר-שבע, לעומת זאת, כאן כדי להישאר. היא רחוקה מלהיות one year wonder. אי-אפשר לדעת מי תזכה באליפות בעונה הבאה, אבל באר-שבע בטוח תישאר בסביבה, קרובה לצלחת, והדבר ידוע לכולם. הידיעה הזו, יותר מכל, מראה את עוצמת האליפות הנוכחית. את הגדולה שלה.
הזכייה המרגשת של באר-שבע בתואר המרכזי לא רק עושה חשק להתרפק על הרגעים הגדולים שנראו בקבוצה בחודשים האחרונים, כפי שקורה בכל אליפות, אלא גם עושה חשק לחשוב מה יהיה הלאה. מדובר באליפות שמעוררת את הדמיון, שמעוררת סקרנות לגבי מה יביא העתיד, שעושה חשק לראות מה יהיה הפרק הבא בספר שאת כריכתו המהודרת עיצבה אלונה ברקת ושאת דפיו מילאו בחוכמה רבה אליניב ברדה, ברק בכר ואחרים. יש אליפויות שמרגשות אותך בגלל העבר ויש אליפויות שמדליקות אותך בזכות העתיד. אלופת המדינה לעונת 2015/16 מספקת את שני היצרים.
האליפות הזאת אינה אליפות של קסם - שוב, במובן החיובי - כי לא נבנתה מהוקוס-פוקוס או מחולשת היריבות אלא מעבודה נכונה ומיכולת אדירה ששווה אליפות כמעט בכל שנה. יש הרבה אנשים שמגיע להם קרדיט על העבודה המדוברת. המנהיגות והמקצוענות שהכניס למועדון ברדה; העוצמה והשליטה במשחקים של ג'ון אוגו, השחקן הטוב ביותר של הקבוצה העונה; הגאונות של מאור מליקסון, שעם שער ובישול מוקדמים, יחסית, מנע טרגדיה; ויותר מכולם צריך לעמוד ולמחוא כף לבכר. לאליפות הזאת אפשר, ואולי צריך, לקרוא גם אליפות של מאמן.
ללא ניצחון בכר היה מוגדר ישר כלוזר ענק, אבל ההשפעה הווינרית והמתוחכמת שלו על הקבוצה הייתה ברורה לכל אורך העונה. אין כמעט מאמנים ישראלים שמבצעים שינויים תוך כדי משחק, ואין אף אחד שעושה את זה כמו בכר. ההתאמות שלו בין משחקים, ובתוך משחקים, כולל שינויי מערכים והזזת שחקנים בין תפקידים, הביאו לבאר-שבע את הנקודות הבודדות שמבדילות אותה ממכבי ת"א.
גם בפן הניהולי, או אם תרצו המנטלי - שמירה על שמחת הסגל ועל הדריכות שלו - בכר עשה את העבודה. זוכרים מה אמרו כולם בתחילת העונה? כל אותן הערכות שיהיה קשה להשתלט על סגל מלא כוכבים ואגו? העונה עברה חלק, למרות שהתקבלו כמה החלטות לא פשוטות. היו פציעות, אפילו ארוכות, של שחקני מפתח. היו תקופות פחות טובות, שבהן הכדור לא נע באלגנטיות כמו בימים אחרים. ועדיין, לא משנה כמה כבד היה כדור הבאולינג שנשלח לעברה, הקבוצה נשארה על הרגליים, לא נפלה חודשים ארוכים.
גם בכר עצמו מירר בבכי, וכשנרגע דיבר בעצמו על המילה "גאווה". קשה להפריד את המילה מסיפורה של הפועל באר-שבע, מסיפורה של העיר באר-שבע, שתי ישויות שחיפשו במשך שנים את האישור על עוצמתן בכדורגל ובחברה הישראלית. אליפות היא אכן חותמת ראויה, והגאווה הזו צריכה לשחק תפקיד גם הקיץ.
לאוהדי באר-שבע, גם אחרי הרכש הגדול שנעשה לפני שנה, ואפילו לאחר הזכייה באליפות, עדיין קשה לפעמים להאמין שהם יכולים להתמודד עם הקבוצות "הגדולות" המסורתיות בליגה במאבק על שחקנים. אבל הם ועוד איך יכולים. הם גדולים בעצמם. בזמן קצר הפכה באר-שבע, מקום שפעם היו צריכים לשלם לשחקנים יותר כדי להגיע לשם, ליעד אטרקטיבי. קלף מוקדמות ליגת האלופות ישחק גם הוא תפקיד.
מעניין לראות על אילו שחקנים באר-שבע תנסה לשים יד, על מי מהנוכחיים תצליח לשמור, איך בסיס אוהדי הקבוצה יגדל. מעניין לראות איך הקבוצה שאוהדיה סבלו מרגשי נחיתות כל השנים תפתח עונה כאלופה, כמלכת המדינה. קבוצה שגורמת לך לרצות לדעת עוד, קבוצה שגורמת לך לדמיין, היא הרבה יותר מעוד אלופה חד-פעמית.
אחרי ארבעים שנה במדבר, תמיד נזכור את האליפות של באר-שבע, אבל עכשיו, כשהגיעה לארץ המובטחת, נרצה לחזות בקבוצה חוקרת אותה. "לנצח או למות", קבע השלט שהתנוסס ביציע הדרומי יחד עם איורי דמויות מהסדרה "משחקי הכס". באר-שבע ניצחה, היא בחיים, יושבת על הכס המלכות ולא מתכוונת לזוז ממנו בקלות.
לפנייה לכתב/ת 
