15 שנה לאסון ורסאי: נפגעים עדיין לא פוצו
בני זוג שנפגעו באסון החתונה, שבו נספו יותר מ-20 בני אדם ונפצעו מאות, סיפרו על דרך הייסורים לקבלת פיצוי - שעדיין לא הסתיימה: "לא ייאמן שהמדינה מפנה אלינו את הגב"
15 שנים אחרי אסון ורסאי ושנה לאחר שבית המשפט קבע מתן פיצויים למשפחות הנפגעים, דבר לא קרה. הנפגעים עדיין ממתינים לכסף. קטי ויצחק מלמד, קרובי משפחתו של החתן באירוע הטרגי, סיפרו באולפן ynet כיצד למרות הפסיקה הם נותרו בפני שוקת שבורה ועד כמה הסבך הבירוקרטי בישראל מקשה עליהם. "כבר ב-2002 נחקק חוק פיצויים לנפגעים, אז למה ב-2016 עדיין אי-אפשר ליישם אותו?" תהו.
באסון, שאירע בעת חתונתם של בני הזוג קרן ואסף דרור במאי 2001, קרסה רחבת הריקודים מתחת לרגליהם של החוגגים, באזור התעשייה תלפיות בירושלים, עת הקומה השלישית באולמי החתונות קרסה לתוך הבניין בשעה שהיו בה כ-700 חוגגים. 23 בני אדם נהרגו באירוע. יותר מ-300 פצועים פונו לבתי החולים.
קטי סיפרה כי נפלה מגובה ארבע קומות: "שברתי את כל הצלעות שלי, אושפזתי בבית חולים וכעבור כמה ימים שוחררתי. עוד חודשיים שכבתי בבית בסבל עצום". יצחק סיפר: "ישבתי קרוב מאוד לקיר, הרצפה פשוט נקרעה מתחת לרגליים שלי ונשארתי יושב על הכיסא ממש על שטח של 40 ס"מ. ראיתי את כל האנשים שנפלו למטה".
הם הוסיפו כי לאחר מכן הכריזו גורמים בדרג הפוליטי על "אסון ברמה לאומית". "ראש הממשלה אריאל שרון הבטיח שהמדינה תיקח אחריות ותטפל בנפגעי האסון. ב-2002 נחקק חוק סיוע לנפגעי קריסת הרצפה באולמי ורסאי, שמסביר באופן ברור וחד-משמעי שהנפגעים זכאים לסיוע רפואי ולפיצוי כספי. מי חתום על החוק הזה? משה קצב, שלמה בניזרי, אריאל שרון ואברהם בורג. כמה עצוב עכשיו לראות שבעצם חלקם היו עסוקים בשחיתויות וישבו מאחורי סורג ובריח".
"אבל אנחנו נותרנו ללא שום טיפול. המדינה עושה כאן עינוי דין ברמה של התעללות באזרח. אני חושבת שלא נשמע כזה מקרה בארץ ולא בעולם המתוקן. אנחנו יודעים לרוץ ולהגיש עזרה לנפגעי האיטי, נפאל, שם השקענו עשרות מיליוני שקלים - אבל את רעידת האדמה שלנו שכחו".
קטי סיפרה על בני משפחתה שנפגעו אף הם באירוע, "כולם נפלו, כולם נפצעו. החתן שלי עבר ניתוח, הבת שלי נפצעה והייתה מאושפזת כמה ימים בבית חולים, בת הדודה שלי שבאה לחלק הזמנות לחתונה שלה, לא יצאה לצערי. הם נפלו לתהום ונמצאו ללא רוח חיים כשהם חבוקים, כך הם חגגו את החתונה שלהם. סיפורים אחרים נוראים - כמו ארבעה ילדים שנשארו ללא הורים. מי דואג לאנשים האלה? אני פה כדי לזעוק את הזעקה הזו, מדובר בקבוצות של אנשים שלא מסוגלים לצעוק את הכאב שלהם".
בני הזוג מלמד הסבירו כיצד המהלך המשפטי נמשך שנים על גבי שנים, שבמהלכן קיבלו את הצעת השופט להגיש תביעת פיצויים משותפת במקום שכל נפגע יתבע פיצויים בעצמו, אבל גם מי שכבר זכה לפסיקה - לא קיבל פיצוי, "כי אף אחד לא יודע מי ישלם מה. האבסורד הגדול הוא שבעצם הכול בא מקופת המדינה. מה זה משנה אם מכון התקנים ישלם או עיריית ירושלים תשלם? זה רק תלוי בהחלטה של מישהו, שיכולה להיות מהיום למחר. כל העיכוב הזה גורם גם לצבירת ריביות. המדינה תישא בסופו של דבר בכל התשלום". על פי הפסיקה ליצחק ישולמו 80 אלף שקל פיצויים, ולקטי עדיין לא נפסק הסכום הסופי, אך מרבית הנפגעים פוצו בסכומים שנעו בין 80-50 אלף שקלים.
יצחק הוסיף: "פעם אומרים שהעירייה צריכה לשלם ופעם אומרים שאיזשהו גוף אחר, אנחנו צריכים ללכת ולהתחנן לכל הגורמים האלה כדי לבקש לדעת מי ישלם. זה זלזול, בירוקרטיה, אי-אכפתיות. אני בטוח שאם הנפגעים היו ברמה סוציו-אקנומית יותר גבוהה הטיפול היה הרבה יותר מהיר. על מה יש למשוך 15 שנה?"
לדברי קטי, "זה מה שמראה בעצם שאזרח שנפגע צריך לדעת שאין מדינה שתעמוד לצדו. גם אם יש חוק, הוא נתפס כבדיחה. מה שבא להגן עלינו בעצם הופך כלי בידי האוחזים בטיפול בנושא. הם שמחליטים, ולנו אין מה לומר. עינוי הדין הזה לאזרח הוא חסר תקדים. תראה לי במדינה הזאת משפט שנמשך 15 שנה. איך אפשר לזלזל בבוטות כזו? לא ייאמן שהמדינה מפנה אלינו את הגב".
מעיריית ירושלים נמסר: "נושא הפיצויים הכספיים עדיין נדון בבית המשפט בעקבות הליך משפטי נגד גורמים רבים ובהם בעלי האולם, מתכננים, הטכניון, מכון התקנים, מדינת ישראל, עיריית ירושלים, חברות ביטוח וגופים רבים אחרים. העירייה היא רק אחד הגורמים שנתבע בתיק. חשוב לציין כי מיד אחרי האסון חוקק חוק שהעניק לנפגעים פיצוי מיידי ישירות מהמדינה".
ממכון התקנים נמסר כי אין לו כל קשר לאסון ורסאי. "האסון קרה כתוצאה מכישלון תוכניות הקונסטרוקציה, שלא אושרו על ידי המכון. המבנה היה בנוי בשיטת הפלקל, שלא אושרה על ידי המכון, ואיננה מתאימה לתקן. צירוף מכון התקנים לתביעה נעשה ללא ביסוס וללא הצדקה".
ממשרד הפנים נמסר: "הנושא הוא בתחום התכנון והבנייה ויש לפנות אליהם".
לפנייה לכתב/ת 
