"יש משהו עוצמתי בלהיות עירום בקבוצה"
דוריס אוליך, הכוריאוגרפית האוסטרית שאחראית למופע "יותר מעירום" שמגיע לפסטיבל ישראל, מציגה חבורת רקדנים חשופים לגמרי, אז למה היא עצמה עולה לבמה לבושה בחולצה? ראיון
הם עולים לבמה. 12 רקדנים עירומים. לכאורה נינוחים אבל ייקח זמן, גם אם קצר כמו מצמוץ, עד שהתנועה תשתלט על הגוף באופן שירפה מהמבוכה. "יותר מעירום", של הכוריאוגרפית האוסטרית דוריך אוליך, מגיע לפסטיבל ישראל, ונראה שלפחות בקרב יוצרי מחול וחובבי פרפורמנס מדובר באירוע מעורר סקרנות.
העבודה עלתה בבכורה בשנת 2013 בפסטיבל ImPulsTanz, הנחשב לאחד הגדולים באירופה ולמרכז עלייה לרגל לחובבי המחול העכשווי. קשה להגדיר את קסם התנועה שאוליך חושפת, ואולי זה העניין - התנועה, כך היא מאמינה, כבר מצויה בגוף, צריך רק לגלות אותה מחדש.
"הגוף הוא ארכיון שבו מאופסן הזיכרון הפיזי של הבשר הנע. יש נטייה לחשוב שהמוח החושב נמצא בראש. הוא זה שנתפס כחשוב והיעיל, אני חושבת שזה הרבה יותר גדול מזה. כל הגוף הוא מוח ובכל תא מתקיימים בזמן הווה ההיסטוריה, התחושות והחוויות שהצטברו בנו וסביבנו ומקוטלגים בו. הכל מתקיים בגוף ברמה החברתית, הפוליטית, הכלכלית".
הארכיאולוגיה של הזיכרון שבגוף, מצטרפת למתודיקה סדורה, טכניקה שהיא מכנה Flying Flesh. במילותיה: "אנחנו מנסים למצוא את הקלילות שבגוף. תחשבי מה קורה כשאתה קופץ בעירום, זה ממלא את הגוף בשמחה וכשזה קורה כל הגוף מחייך. אנשים שמים את זה בצד אבל אני חושבת שחשוב ליהנות, ולא בהכרח במובן אסקפיסטי. אם תרצי, זו תגובה לגוף שהולך ונסגר ומתקשה".
את הגוף שאסור בכבלים חברתיים ובמוסכמות היא מבקשת לשחרר. "אני לא מגדירה את עצמי ככוריאוגרפית או יוצרת פוליטית, אבל רוח הדברים או הרעיונות שמניעים אותי לא מנותקים מהעולם. העור אינו חומה ומכאן לא חוצץ בין הפנים לחוץ. זה הופך אותנו לחלק מהעולם. אנחנו, העולם עצמו, שנמצא כל הזמן בתנועה.
אני לא מייצגת או משקפת את התנועה של העולם אלא מוסיפה על התנועה הקיימת משלי. אולי הכי נכון לומר שדרך התנועה שלי אני מבקשת להניע משהו בעולם", היא אומרת. אוליך מדברת על בסיסי הפחד שההווה מייצר, באירופה בה היא חיה ובעולם כולו. "זה נחרט בגוף והעור החשוף מאפשר לפחד לחדור פנימה. פחד סוגר על הגוף ולא מאפשר לאנרגיה לפרוץ. אצל אלו שגורמים לנו לפחד אתה יכול להרגיש את האנרגיה אבל זו אנרגיה הרסנית. אני עובדת על טכניקת ריקוד שפותחת את הגוף".
מראשיתה של העבודה ועד לסופה אוליך נמצאת בעמדת הדי.ג'יי. היא מחליפה בזה אחר זה טְרֶקִים שמתכתבים עם הרעיונות שמאחורי היצירה או מתרגמים אותם, ברוב המקרים כמעט אחד לאחד. בין אם זה "Doin' It Right" של ההרכב האלקטרוני, דאפט פאנק, או "Give It Away", של הרד הוט צ'ילי פפרז, הכוונה ברורה. "אני חיה ורוקדת בזמן הווה וגם את האנרגיות שהגוף אוצר, מתוך קמצנות או מחשבה על אחר כך, אני רוצה לתת תוך כדי תנועה מבלי לחשוב על העייפות או על הכאב. זה מרגיש כל כך טוב לשחרר את האנרגיה שקיימת בבשר לחלל. זה להיות בַּרֶגע", היא אומרת ומדגישה: "האנרגיה חשובה יותר מהצורה. אנחנו קוראים לזה כאוס מענג. זה הופך כל רגע לחד פעמי ויש בזה עצמה אבל גם שבריריות ועדינות".
על אף שרקדניה עירומים, אוליך בחרה לעלות לבמה מוגנת על ידי חולצה אותה תפשוט מאוחר יותר. "אני לא במקום של הרקדנים. אני שם לבד מאחורי עמדת הדי.ג'יי. יש משהו מאוד עצמתי בלהיות עירום בקבוצה. לבד זה אחרת. לי זה נתן תחושת אי נוחות. הרגשתי שלפני שאני מתפשטת אני זקוקה לתחפושת".
לא מוזר להיות על הבמה אבל לכאורה לא בתוך ההתרחשות?
"מה שמוזר זה אולי הפיוז'ן של להיות כוריאוגרף ובו בזמן די. ג'יי שהוא סוג של צופה מהצד. זה התחיל בחדר החזרות. כל הזמן החלפתי טרקים של מוזיקה וחשבתי שיהיה מעניין להביא את זה לבמה".
העבודה שאיתה תגיע לישראל מופיעה במקביל גם באוסטריה ובאסטוניה עם הרכבים שונים של רקדנים. לעתים היא מבוצעת בשילוב רקדנים מקומיים, מה שהופך כל הפקה לשונה במהותה. במופע בארץ, שכולל רקדנים משלושת ההרכבים, משתתפים שלושה ישראלים: אייל ברומברג, ילי ריבלין ורוני שגיא. הרקדנית והכוריאוגרפית לילך ליבנה מופיעה בימים אלה בהרכב האוסטרי של העבודה. "זה לא מרקם הומוגני אם את שואלת. מדובר באנשים שונים מאד זה מזה. רובם רקדנים ואמני פרפורמנס. אני מחפשת אנשים שמסוגלים לתרגם את הרעיונות שלי בגוף שלהם. העבודה מבוססת על חומרים שנובעים מהגוף שלהם שאותם אני צובעת. זה לא שאני מגיעה לסטודיו עם רעיון מבושל. דרך התרגום שלהם אני מנהלת דיאלוג עם הרעיונות שלי".
האמנות הקונספטואלית שמקיפה אותנו מתבססת וקשורה בטקסטים, וזה הופך את התמלול שלה לקל יותר כיוון שיש לך מראי מקום להתחבר אליהם. ככל שאנחנו מתקרבים ל'תנועה טהורה', כך קשה יותר לתאר אותה או לכתוב עליה. אני חושבת שזה חבל. אנשים כל כך מתורגלים באמנות קונספטואלית שאולי איבדו בדרך את יכולת ההתבוננות בדברים אחרים. העולם הזה השתנה, אנחנו חוזרים לגוף ומתמקדים יותר ויותר בתנועה נטו, ולכן גם המילים חייבות להשתנות. אולי זה הזמן לפתח שפה תואמת. אין לי פתרון לכך אבל אני בעד דיון בנושא".
בסופו של יום, "More Than Naked" מעמיד אתגר לא מבוטל לצופים. בלי לשאול הוא מציף דיאלוג פנימי שנוגע באופן שבו אנחנו מתבוננים במציאות. במה אנחנו מתמקדים וממה בוחרים להתעלם? מה מושך אותנו וממה אנחנו מפחדים? אוליך מציעה לצופה לצאת מגבולות עצמו או לפחות לבחון את הגבולות מחדש.
"יש לנו תמיד את הצורך לקטלג ואני חושבת שזה מעלה שאלות כמו למה אני מעדיפה להביט באדם כזה ולא באחר? האם זו סימפטיה, אסתטיקה, טעם? למה אני מרגישה צורך לתת לעבודה הזו שם ולהגדיר אותה תחת כותרות כמו מופע מחול או פרפורמנס? אני יודעת שיש משהו במופע הזה שגורם לקהל לחוש אאוטסיידר, ולו רק בגלל שבניגוד לרקדנים הקהל עירום.
העבודה היא מראה הפוכה לתפישות חברתיות. בעוד שאנחנו מחפשים גם את המקומות הרכים שבגוף, לא מפחדים להרעיד ולנענע אותו, הקודים החברתיים כל הזמן מדברים על יציבות ועוצמה. אני שואלת למה הכל צריך להיות חזק ויציב? גם ברוך יש עוצמה. הליכי מחשבה שכאלה ממסגרים ומגבילים אותנו. ברגע שאתה מרשה לעצמך להתנער, אתה מוכן למעשה גם להגמיש או לרכך את עמדותיך ודעותיך. הטלטול הזה מאפשר לנו להפעיל את המוח ולייצר מחשבות חדשות. זה עובד על הגוף והשכל".
