רציתי ללמד משהו מרגש - אז בנינו מכונית

לפני כשנה, סיימתי את לימודיי האקדמיים במסלול לחינוך דמוקרטי במכללת סמינר הקיבוצים, כמורה להיסטוריה וספרות בחינוך העל-יסודי. כחלק מההתנסות המעשית, שובצתי בבתי ספר במרכז הארץ ולימדתי היסטוריה וספרות. דווקא ברגעים האלה, בהם עמדתי מול הכיתה, לכאורה המקום בו שאפתי להיות - התרשמתי שלא כך אני רוצה ללמד ולחנך.

כשלימדתי, הרגשתי שיש כל מיני דברים במבנה של השיעור, שהופכים אותו לדבר לא טוב ולא מרגש במיוחד. יצאתי משיעורים רבים בתחושה של 'היה בסדר', גם אם היה שיעור טוב יחסית. מתוך כיתה שלמה, יש מעט מאוד תלמידים פעילים. השאר מאוד רדומים, משועממים, מחפשים דרך להעביר את השעה הזו במערכת. רוב הכיתה פשוט מנותקת. התלמידים תופסים את החומר כלא רלוונטי אליהם ולפעמים, בצדק.

האופן בו אני המורה לכאורה מחזיק בידע, ואמור לגלגל אותו הלאה, נראה לי כגישה לא נכונה ואפילו כבזבוז של הזמן. גם כשהשתמשתי בסרטונים בשיעורים שלי, בשאלות מסקרנות וחידונים הרגשתי שאלו נשארים רק 'קישוטים' לשיטה המרכזית. הנושא נבחר מראש והמידע, עובר בצורה מיושנת 'מלמעלה למטה'.

המורה מדבר, התלמידים (בחלקם) סופגים. גיליתי שלמרות הביקורת הרבה שיש על שיטת ההוראה 'המיושנת' הזו באקדמיה ובשיח החינוכי והציבורי - לא נראה שהיא הולכת להשתנות. ממרצים באוניברסיטה ובמכללות להכשרת מורים ועד למורים בבתי ספר פתוחים ודמוקרטים, רבים מלמדים בשיטה הפרונטלית מול כיתת שומעים ישובה. אחרי ההתנסות, הבנתי שלא כך אני מעוניין להעביר את השנים הקרובות בחיי כמורה, והתחלתי לחקור כיוונים אחרים של פדגוגיה אלטרנטיבית.

כתלמיד, יש זיכרון אחד חזק שנחקק בי וליווה אותי עד היום. הייתי שותף במגמה שונה בנוף הבית-ספרי בה לא היו לימודים פרונטליים. למדתי במגמת רובוטיקה, בה כקבוצה נדרשנו לייצר מאפס מכשיר רובוטי. אנחנו בחרנו מה אנחנו רוצים לייצר, חיפשנו את הדרך למידע הנחוץ, חקרנו, חשבנו, בנינו יחד.

המורה לא אמר לנו מה לעשות, אלא חיבר אותנו עם מהנדסים מהעולם "האמיתי", שהנחו אותנו ונתנו לנו חומר עיוני שיכול היה לסייע. למעשה, לימדנו את עצמנו, תוך שאנחנו נעזרים אחד בשני ובמידע קיים, בכדי להשיג מטרה שיש לה גם תוצר מסוים. מבין כל השיעורים - מתמטיקה, לשון, היסטוריה ואזרחות, זהו היה שיעור שנשאר איתי באמת. הרגשתי כתלמיד שאני יוצר, שאני נותן משהו בחזרה, חושב, בוחר וכתוצאה מכך, גם רוצה להצליח. זאת התחושה שחיפשתי ליצור בקרב התלמידים שלי.

התחלתי לחקור מה קורה בעולם. נתקלתי בתנועה של מייקרים (The maker movement) שהתפתחה מאוד בארה"ב ובעשור האחרון חדרה שם גם לבתי-ספר. הרעיון הוא יצרני. לבנות או לייצר לבד כל מה שעולה בדעתנו, תוך שימוש במידע גלוי, עבודת צוות, טכנולוגיות מרובות וחומרים מגוונים.

אין גבול ליצירתיות. אנשים יוצרים במוסך ביתם באמצעות ידע זמין מהאינטרנט וכלים טכנולוגיים שהופכים זמינים וזולים יותר, כל דבר: מכוננית מעץ ממוחזר ועד ללווין תקשורת בייצור עצמי.

התלמידים מייצרים דברים בעצמם באמצעות כלים וחומרים

חשבתי שגם בארץ יש מקום לשיעורים מסוג זה ובדקתי כיצד ניתן להוציא זאת אל הפועל. במכללה, התקיים באותו הזמן ההאקתון החינוכי-חברתי הראשון, אליו הגעתי עם רעיון ראשוני. שם פגשתי אנשים רבים מעוררי מחשבה והשראה שעזרו לי לקדם את היוזמה ההתחלתית. בנוסף הוצמדתי למנטורית, צביה אלגלי, שסייעה לי לבנות את החזון והשלבים בתרגום הרעיון למעשה. בית הספר חוף השרון היה זה שפתח את הדלת ואפשר לי לקיים את היוזמה, תוך אמון מלא כבר בשנתי הראשונה כמורה בבית הספר ובכלל.

הרעיון פשוט: בהנדסייה, ההאנגר שהוקצה לי לטובת השיעור, התלמידים מייצרים דברים בעצמם באמצעות כלים וחומרים. זה יכול להיות אלקטרוני, מבני, מורכב או פשוט. התנאי: העבודה היא של התלמידים ובסוף התהליך, זה צריך לעבוד. אנו לא עוסקים בבניית מודל או עבודה תיאורטית, אלא מיישמים רעיון הלכה למעשה.

התלמידים חוקרים באינטרנט, ונפגשים עם מנטורים – מתנדבים מבוגרים בהנדסייה שיכולים להסביר ולעזור להם. הילדים אחראים על חיפוש המידע הנחוץ, על התכנון ועל העיצוב של מה שהם בונים. אני, כמורה, בוחר שלא ללמד אותם את הידע אלא את הדרך אליו. אין ספר לימוד. המידע נמצא בכל מקום, הם צריכים רק לאתר אותו. תוך כדי תנועה, הם מתחילים לבנות, לנסות, לטעות, לטעות שוב, להיכשל ובסוף גם להצליח.

כיום, לדעתי, בתי הספר לא מצליחים להדביק את הפער שנוצר בין התוכן הלימודי שהם מספקים, לבין הידע והמיומנויות שיש להם ערך בעולם שמחוץ לבית הספר. התלמידים בהנדסייה מלמדים את עצמם את הטכנולוגיות ומגלים לבדם את המידע העדכני ביותר. הם לומדים להיעזר האחד בשני ולשתף את הידע. לומדים לעבוד בצוות, ולומדים גם מהכישלונות. דווקא השילוב בין התחומים, בין החלק העיוני האוטודידקטי, החלק המעשי ועבודת הצוות, הם אלה שהופכים את הליך הלמידה למפרה ומשמעותית.

הם השקיעו, אתגרו עצמם, הרגישו חיוניים ולא הרפו

חשוב לי לנסות ולהראות שהפעלה של שיעור כמו ההנדסייה בבית הספר, לא מחייבת פניה אל חברת תוכן חיצונית או השקעה תקציבית גדולה. מורים יכולים לעשות שיעורים כאלה בתקציבים נמוכים יחסית.

והפרוייקטים? אינסופיים ומדהימים ביצירתיות שלהם. למשל, כיתת ח' של הנדסייה בנו מכוניות. ממש כך, מכונית המתאימה בגודלה למידות של נערים, נוסעת ובולמת. חמישה דגמים כאלה נבנו במהלך השנה החולפת, ובסוף השנה אף קיימנו מרוץ במסלול מכשולים מיוחד.

בכיתה ז' החליטו לבנות טילי מים שמונעים מלחץ אווירי וקבוצות אחרות התמקדו בבניית משחקים מגוונים אחרים כמו 'בזוקות אוויר', זמבורות, משחקי קרקס ועוד. התלמידים אף בנו העתקים לדגמים שיצרו לטובת מכירתם ביריד ייעודי, שהכנסותיו יועברו כתרומה.

הפרויקטים יצירתיים, חדשניים, מעניינים והכי חשוב פרי תכנונם, עיצובם, מחשבתם ומאמצם של הילדים. הם השקיעו בללמוד, אתגרו את עצמם, הרגישו חיוניים ולא הרפו עד לתוצאה הסופית. נכון, ישנם גם קשיים בדרך. כמו לתלמידים במהלך העבודה שלהם גם לי כמנהל הפרוייקט – כישלון הוא חלק בלתי נפרד מתהליך היצירה.

זוהי השנה הראשונה בה נערך השיעור ויש הרבה לקחים להפיק. אבל, בסופו של יום, הצלחנו ליצור חווית למידה אחרת, אפקטיבית, רלוונטית ומעניינת. אני מאמין ששיעורים 'מייקריים' כמו שיעור 'הנדסייה' יכולים להתרחש בבתי ספר רבים ומקווה שהם אכן ירבו בהם בקרוב.

• הכותב הוא יובל שגב, מורה בבית הספר חוף השרון ויוזם ההנדסייה.