"פחדתי מהעבודה עם מריל סטריפ"
סיימון הלברג אולי מוכר למיליוני צופים מהקומדיה "המפץ הגדול", אבל גם הוא חשש מעבודה לצדה של שחקנית כמו מריל סטריפ בסרט "פלורנס פוסטר ג'נקינס". בסופו של דבר מצא את עצמו מתפקע מצחוק איתה וגם עם יו גרנט. "הייתה שם כימיה אמיתית, ללא אגו", הוא מספר בראיון
לפני כשנה הזמין הבמאי הבריטי סטיבן פרירס ("המלכה", "פילומינה") את השחקן סיימון הלברג לתה של אחר הצהריים. הוא שקל ללהק את הלברג האמריקני לסרטו החדש, וידע שהוא משתתף בתוכנית טלוויזיה כלשהי, אך הגיע אליו דווקא בשל כישורי הנגינה שלו ודרך המלצה של מלחין הסרט. כשהשניים יצאו לסיבוב בשכונה שבה הוא מתגורר, נוטינג היל, הבחין לפתע שאנשים יוצאים מהבתים כדי להביט בשחקן הצעיר לצדו.
"השכונה הזאת מלאה שחקנים ואנשים ידועים כל הזמן, אבל הם היו מלאי השתאות. לא האמינו שהוא נמצא שם. באותו הרגע חשבתי שתכנית הטלוויזיה שלו כנראה מאוד פופולרית", סיפר פרירס.
את שמה של תוכנית הטלוויזיה הזו גם אתם מכירים - מדובר ב"מפץ הגדול" שמשודרת כבר תשע עונות. הלברג מגלם את הווארד וולוויץ, אחד מחבורת המדענים החנונים שמככבים בסיטקום שזוכה לרייטינג גבוה ול-15 מיליון צופים מדי פרק. אותם מיליונים הם גם בדיוק קהל היעד של הסרט "פלורנס פוסטר ג'נקינס". זה כבר סגר את הדיל.
לא בטוח שפרירס היה ער לכך כשליהק את הלברג, אבל ההשתתפות בסיטקום נתנה לשחקן נשק קומי סודי, דיוק נהדר ויכולת לגנוב סצנות. סרטו "פלורנס פוסטר ג'נקינס" מבוסס על סיפור אמיתי על זמרת סופרן איומה, אולי האיומה בהיסטוריה, בניו יורק של שנות ה-40, שהצליחה באופן מפתיע למלא את הקרנגי הול האייקוני במהירות שיא. מהר יותר מפרנק סינטרה. אז כן, בסרט משחקים מריל סטריפ הנפלאה (כפלורנס הזייפנית), יו גרנט כבעלה וסיינט קלייר בייפילד (בהופעה נהדרת, אולי אפילו הטובה בקריירה שלו), אבל זה הלברג כקוסמי מקמון, הפסנתרן של פלורנס שעד לטבח המוזיקלי שהיא עושה בקלאסיקות אופראיות, שגונב את ההצגה בכמה סצנות בלתי נשכחות.
"זה לא היה כל כך קשה לשחק", אומר הלברג בראיון שנערך עמו בלונדון, ומספר על הדמיון בין התפקיד למציאות שהתבטא בעיקר ברגש אחד - פחד. "התחושה שהיתה לי בזמן הצילומים היא שאני נמצא מחוץ לאזור הנוחות, מפחד פחד מוות ונמצא בהלם. כל מה שאני עושה בסרט זה להסתכל על אילו תווים מריל כפלורנס הולכת לרצוח, מנסה לנחש איך היא הולכת להתגלגל במורד ההר הזה. זה היה אמיתי לגמרי".
חלק מהפחד היה, כפי שמסביר הלברג, מגודל המעמד. הוא לא האמין שהוא עומד באותו החדר, ליתר דיוק - יושב ליד פסנתר, באותו החדר עם מריל סטריפ, כשהוא צריך לנגן עבורה ולשמור על ארשת פנים נורמלית. "מריל היא אייקון", הוא אומר. "הפחד שמלווה אותך בזמן העבודה עמה הוא לא רציונלי וגם לא קשור אליה. היא נותנת את ההרגשה שאתם באותו המעמד, עם אותה יכולת משחק, מדברת תמיד בגובה העיניים ובעלת חוש הומור מדהים".
הלברג מספר שעוד לפני שפרירס החתים אותו על חוזה, הוא ביקש ממנו להיפגש עם סטריפ. היא, כנראה, הייתה זו שאמרה את המילה האחרונה. השניים נפגשו באולפן הקלטות, מקום בו היה פסנתר. "מריל נכנסה לאולפן, בלי שום אגו, עם רצון אמיתי להכיר. מיד התחלנו לדבר על הדמויות, על ההתפתחות של הסיפור, ובלי תכנון מוקדם מצאתי את עצמי מתיישב לנגן בפסנתר. אני ניגנתי ומריל שרה. זה היה סוריאליסטי לחלוטין, אבל הייתה שם כימיה אמיתית. הכימיה הזאת נשמרה לדעתי לאורך כל הצילומים והכל תודות למריל. לדעתי, מדובר בשחקנית הגדולה ביותר בקולנוע. לא רק כישרון גדול, אלא אישיות גדולה".
הכימיה עליה מדבר הלברג בהתלהבות לא נגמרת בסטריפ. גם עם יו גרנט הדבר נראה בבירור על המסך. גרנט, שהכריז על סמי-פרישה, חזר על מנת לגלם את בעלה של פלורנס, שחקן כושל שמנהל את הקריירה ואולי יותר נכון להגיד את האשליה המאוד מוזרה של אשתו. "טוב, יו גרנט הוא האדם הכי פוש שפגשתי בימי חיי. הוא מדבר בצורה שישר גורמת לך להרגיש שאתה לא יודע להתבטא. הוא כל כך רהוט ומשכיל, שזה מפחיד. אבל, מעבר להכל הוא מצחיק. יש לו חוש הומור והוא מבין עניין. מענטש אמיתי. יו תמיד צחק שהוא לא חשב שיש אדם שיכול להיות יותר נוירוטי כשחקן ממנו, עד שהוא פגש אותי", צוחק הלברג. "כשהכרנו, הוא הציג לי את שקית הפאניקה שלו, זו שהוא שואף ונושף לתוכה. משאפים, כדורים - זאת הבדיחה שלנו".
הומור בהחלט לא חסר על הסט של "פלורנס פוסטר ג'נקינס", למעשה הלברג מספר שהשחקנים התקשו לשמור על רצינות. "כמות הטייקים שנהרסה בגלל פרצי צחוק בלתי נשלטים הייתה עצומה", הוא אומר, אבל מעל הכל היה חשוב לצוות שלא להגחיך את הדמות של פלורנס. "לא באנו לרדת עליה. לא באנו לצחוק עליה. הכוונה שלנו הייתה לחגוג את החיים של האישה הזאת, את התשוקה שהייתה לה. את הרעיון של לחלום בגדול ולהיכשל בגדול עוד יותר. לפעמים יש הצלחה בכישלונות התשוקתיים האלה".
הלברג טוען שבדיוק את אותה התשוקה, אותה שמחה וחדוות יצירה, אנשים מאבדים ככל שהם מתבגרים. "יש לנו את זה כילדים: לעשות משהו רק בגלל שאוהבים אותו, לפני השיפוטיות מצד האנשים, כשזה מגיע ממקום מאוד אמיתי וכן. אני חושב שזאת הייתה הסיבה שאנשים אהבו את פלורנס - הטוהר של האהבה שלה למוזיקה".
"אם היא היא הייתה שרה ממקום אגואיסטי, אופורטוניסטי, אני חושב שזה לא מתקבל ואנשים לא היו מסוגלים להסתכל עליה. זה גם לא היה הכסף, היא הייתה מיליונרית ופילנטרופית גדולה של עולם המוזיקה. אבל הנה, אפילו דיוויד בואי האלוהי, המוזיקאי הכי גדול שהיה, הכניס את התקליט שלה ל-25 התקליטים האהובים עליו. היה בה משהו מדבק".
רגע, אז אם אתה איום ונורא במשהו, לא תרצה שאנשים יגידו לך?
"תראי, ביקורת היא לא אמת אבסולוטית. זו תפיסה של אנשים ולכל אחד יש את התפיסה שלו. אבל אם אני נורא, עדיף שלא תגידי לי. האמת היא שאני מאוד מקנא בגישה של פלורנס. אני עצמי ממש חסר ביטחון, שואל את אשתי כל הזמן איך הייתי. הלוואי ולא הייתי זקוק לזה".
הלברג נולד בקליפורניה לפני 35 שנים, בן לשחקן ולמלהקת. ולא רק שהוא נמצא בתעשיית הבידור מאז שהוא זוכר את עצמו, הוא גם תמיד משוטט בתחום הקומדיה - ממערכונים שעשה כשחקן צעיר ועד ל "לעולם לא יהיה לנו את פריס", קומדיה רומנטית דלת תקציב שביים יחד עם אשתו ואם ילדיו, ג'וסלין.
לא ברור עדיין עד מתי ישלוט בקריירה שלו הווארד וולוויץ', החנון שאיתו הוא מזוהה יותר מכל. האם בדומה למרבית כוכבי "חברים" לא יצליח לצאת מהצל של דמותו בקומדיה כה אהובה, או שאולי דווקא היא יהיה הג'ניפר אניסטון של החבורה ויהפוך לכוכב קולנוע?
נכון לעכשיו הלברג לא מוטרד מכך. "וולוויץ היא דמות נהדרת ואני תמיד אהיה אסיר תודה 'למפץ הגדול' על ההזדמנות לגלם דמות כל כך נהדרת. הרבה דברים טובים יצאו לי מהסדרה הזו - היא נתנה לי בית בגיל צעיר יחסית, גיל שבו הרבה שחקנים מחפשים את עצמם ורעבים ללחם, שיחקתי בסרט של האחים כהן ('יהודי טוב' – בתפקיד רבי צעיר) ועכשיו אני חולק זמן מסך גדול עם לא פחות ממריל סטריפ. כמה שחקנים יכולים להגיד את זה?".
