בין פריפריה לאופוריה / מליניאק
מה שעושה את האליפות של באר־שבע לגדולה במיוחד הוא הניצחון של הפריפריה על המרכז, אבל החגיגה מחייבת להדליק גם נורת אזהרה. וגם: שרצקי ראוי לפרס ישראל, צרור קלישאות של מאמנים מפסידים, וההחלטה השגויה של בניון
כמו רוב חובבי הכדורגל בישראל, להוציא כמובן את אוהדי מכבי תל אביב, רציתי שהפועל באר־שבע תיקח אליפות. חובב ספורט אמיתי רוצה שאליפות תיקח קבוצה שהאוהדים שלה, השחקנים שלה, הבעלים וכל העיר יבכו מאושר בסוף המשחק, ולא רק יחליקו כאפות, יעשו תנועות של שמחה למצלמות וילכו לאכול במסעדה.
מה שעושה את האליפות של באר־שבע לגדולה במיוחד הוא הניצחון של הפריפריה על המרכז. המשפט הראשון על הפועל באר־שבע בוויקיפדיה: "הקבוצה נוסדה ב־1 במאי 1949 על ידי זלמן כספי, שיחקה שלוש שנים בליגה הסדירה, ופעילותה הופסקה לאחר שהוחלט בהתאחדות לכדורגל שהמרחק הגדול אינו מאפשר את השתתפותה".
מאז ועד היום הדיבורים על חיזוק הפריפריה הם קשקוש בלבוש. תבדקו איפה הקימו בשנים האחרונות אצטדיוני כדורגל. הראשון ב... פתח־תקווה! למה היה כל כך דחוף להקים תחילה את "המושבה"? תראו מי
שלט בכדורגל בעשר השנים האחרונות, ותבינו. אחריו הקימו אצטדיון נהדר בנתניה, הרימו מתקן מפואר בחיפה והרחיבו את טדי. זה יותר דחוף מאשר אצטדיון בבאר־שבע? אני לא בטוח שהפועל באר־שבע הייתה זוכה באליפות אילו שיחקה העונה בווסרמיל.
הכסף חשוב אבל לא יענה להכל. אמיר כבירי, או מי שעומדים מאחוריו, השקיע השנה בהפועל ת"א בערך כמו אלונה ואלי ברקת בבאר־שבע. כ־30 מיליון שקל בקושי הספיקו להשאיר את הפועל ת"א בליגה. הכרטיס של רייכרט עלה יותר מהובאן ואוגו ביחד. מי שהציל את הפועל מירידה היו האוהדים.
קבוצה שלא מסוגלת להביא לפחות 10,000 אוהדים למגרש בעונה טובה, לא תיקח אליפות. בפסטיבל שלשום בבאר־שבע, שכמוהו זכור לי רק מכיכר מלכי ישראל, כשמכבי ת"א זכתה בגביע אירופה ב־77', ילד כבן 12 צעק בגרון ניחר: "40 שנה אנחנו מחכים לאליפות הזו". זה מה שנקרא הזיכרון הקולקטיבי.
החגיגה מחייבת להדליק גם נורת אזהרה מאופוריה. גנרל אחד הסביר לי, שהחשש הגדול הוא מההיתקלות הקטנה, שבאה אחרי הניצחון המפואר במערכה הגדולה. המשימה של הפועל באר־שבע לעונה הבאה: לבוא גדולים ולהישאר קטנים.
פרס ישראל לשרצקי
התלבטתי אם לכתוב בשבוע כזה משהו שעשוי להתפרש כהקטנת ההישג של באר־שבע, אבל זהו בדיוק הזמן להוריד את הכובע בפני... איזי שרצקי. באר־שבע היא לא עיירה נידחת במדבר אלא העיר הרביעית בגודלה במדינה, שמצויה בתנופת התפתחות. תנאים אידיאליים לקבוצת כדורגל: קהל אוהדים גדול, מסורת של עשרות שנים, תשתית, אצטדיון של 15,000 איש שרק נחנך וכבר קטן על הקבוצה, ראש עיר מצוין שתומך.
בקריית־שמונה המסורת התחילה בליגה ג'. האצטדיון קטן ומיושן, וגם אותו התקשו למלא במשחק הישארות בליגה לפני שלושה שבועות. התקציב נמוך יחסית. בתנאים האלה קריית־שמונה זכתה באליפות המדינה ב־2011/12, כשסיימה את העונה בהפרש של 14 נקודות מהפועל ת"א, מכבי נתניה ובני־יהודה, ו־18 נקודות ממכבי ת"א!
ההסברים שנוהגים להשמיע "מומחים", לפיהם קריית־שמונה ניצלה סיטואציה בעונה שבה כל הגדולות היו חלשות, הם הבל הבלים ורעות רוח. האם בקריית־שלום ובקריית־אליעזר פרצה ב־2011 מגיפה? הייתה שנת בצורת? מישהו יעז להקטין כך את הזכייה של לסטר סיטי באליפות אנגליה?
אני לא מזלזל באליפויות של מיץ' גולדהאר כי ההצלחה של מכבי ת"א זה הרבה מעבר לכסף. אבל לשפוך מאות מיליונים ולקחת אליפות בכדורגל, זו חוכמה קטנה. אפילו ארקדי גאידמק לקח שתי אליפויות. אליפות עם קבוצה כקריית־שמונה כנראה לא תהיה אפילו בעוד 200 שנה, שלא לדבר על התרומה לקהילה. לאלונה ברקת מגיע להדליק משואה ביום העצמאות. לאיזי שרצקי מגיע פרס ישראל.
המילון למאמן המפסיד
לכבוד סיום עונת הכדורגל והכדורסל ליקטתי אוסף קלישאות של מאמנים מפסידים, וחיברתי את המילון המלא למאמן המפסיד. 20 משפטי המחץ ששום ראיון לאחר משחק אינו שלם בלעדיהם. אלו המשפטים שיסיטו את תשומת הלב ממחדלי המאמן לעבר השחקנים, האוהדים, השופטים והסיטואציה בכלל:
אני מתנצל בפני האוהדים / יש להם זכות לכעוס / אני מבין אותם לגמרי / אילו הייתי במקומם, גם אני הייתי כועס / אני גאה בבחורים, הם הראו אופי (הלו, חטפתם שלישייה) / כל הכבוד ליריבה / הם נתנו את המשחק הכי גדול שלהם בשנים האחרונות / בושה לשחק ככה / הם שיחקו כדורגל שלילי / החנו אוטובוס ברחבה / נכון שהפסדנו 5:2, אבל יש שיפור מהמשחק האחרון / חטפנו רביעייה, אבל ניצחנו במחצית השנייה.
זה המחיר שצריך לפעמים לשלם כשבונים קבוצה (אתה חתום לארבע שנים?) / שום דבר לא עבד לפי תוכנית המשחק (אני את שלי עשיתי, הייתה תוכנית. השחקנים פשוט לא ביצעו) / אנחנו נאיביים. ספגנו שערים שאינם מחויבי המציאות (השערים שאתם מבקיעים הם מלאכת מחשבת?) / עבדנו על המהלכים האלה באימונים / ספגנו ממצבים נייחים (מה ההבדל בין שער ממצב נייח לנייד?) / אני פה רק חודש, קיבלתי קבוצה גמורה / אני לא רוצה לדבר על השיפוט, אבל ספגנו שער מנבדל ברור / לא נורא, טעויות שיפוט מתקזזות. כשזה מגיע למעמד המאמנים, הכדור ממש לא עגול.
דלתות מסתובבות
בשבוע שעבר הוקרנו בכל הערוצים סצנות מההיסטוריה של הפועל באר־שבע. אחד הקטעים המרגשים היה הבכי של יוסי בניון, בן ה־17, במשחק הירידה. במוצאי שבת הוקרן מסך מפוצל: מצד אחד שחקני באר־שבע רוקדים וחוגגים את הזכייה באליפות. מצד שני יוסי בניון, אחד מחמשת שחקני מכבי חיפה שספגו כרטיסים צהובים (ספק מכוונים) ולא עלו על הדשא בבלומפילד, הולך מכות עם אוהד מכבי ת"א ביציע הכבוד בבלומפילד, בזמן שהקבוצה שלו חוטפת שישייה.
כשבניון חזר לישראל הוא החליט לכאורה, לשוב לקבוצת נעוריו. ממתי מכבי חיפה היא קבוצת נעוריו של בניון? אני לא נכנס לכיסו של אף אחד, אבל יש שלב בחיים שבו לא צריך לחפש את החוזה הכי גדול. האם לא היה שווה לוותר קצת בשביל לקחת אליפות בקבוצה בה גדלת?
במקום לסיים עונה כאלוף על הכתפיים, יוסי רב עם מקללים בטריבונה.
לפנייה לכתב/ת 
