ירדן בת 70, נגד כל הסיכויים. מסע במדינה שורדת
המים אוזלים, כסף אף פעם לא היה והאיום הביטחוני גדול מתמיד, אבל כשהירדנים רואים את מדינות האזור קורסות בזו אחרי זו – הם יודעים שמצבם, בסך הכול, סביר. בחנות הספרים בעמאן עוד מוכרים את הפרוטוקולים של זקני ציון, אבל יש גם מי שמבינים: דווקא מהשלום עם ישראל יכול לצמוח כאן עתיד
"תרים את הראש, אתה ירדני", נכתב על אחד השלטים האלקטרוניים ברחובות הבירה עמאן, רגע לפני יום העצמאות ה-70 של הממלכה ההאשמית שצוין השבוע. לאורך ההיסטוריה כבר הספידו אותה לא פעם, אבל הממלכה מצליחה חרף כל הקשיים להחזיק את הראש מעל המים.
השבוע, בסיור לאורך הגבול הישראלי-ירדני (הגבול הארוך ביותר של מדינת ישראל – כ-300 ק"מ), אפשר היה להרגיש את האתגרים הגדולים שאיתם מתמודדת ארצו של המלך עבדאללה גם בשנת 2016: לתמורות הגיאו-פוליטיות, כולל הטלטלות שעברו סוריה ועיראק השכנות, יש השפעה ממשית על הכלכלה, החברה והסביבה הירדנית – ובוודאי שעל הביטחון.
ירדן היא מדינה ענייה עם אתגרים כלכליים עצומים, משאבי טבע מוגבלים שהולכים ומידלדלים (המים למשל) ומאות אלפי פליטים סורים ופליטים ממדינות נוספות שמהווים נטל על הכלכלה הקטנה במזרח התיכון. השלכות האביב הערבי והמלחמה בסוריה הגבירו את התלות של ירדן בקהילה הבינלאומית ובמדינות האזור, וישראל, שעברה מהפכת התפלה, הגדילה משמעותית את אספקת המים לירדן, והיא כעת גדולה מזו שנקבעה בהסכם השלום. בירדן משתוקקים להפסיק את התלות בגז של קטאר ולהחליפה בעסקאות עם ישראל בתחומי המים והאנרגיה. שתי המדינות כבר סיכמו על הנחת צינור בים המלח, צינור שיעביר גז ממאגר תמר, חרף קולות התנגדות בפרלמנט הירדני. במקביל, הסיוע מסעודיה גובר, וזרם הפליטים מכביד - אך מאידך מביא איתו תקציבים מהעולם.
המורכבות של החיים הירדניים מורגשת היטב אחרי הכניסה דרך מעבר הגבול בבית שאן. 600 אלף ירדנים מתגוררים בצדה המזרחי של הבקעה בכמה יישובים, שחלקם נמנים עם העניים ביותר במדינה. בנסיעה דרומה מאזור משולש הגבולות לאורך כביש 65 - המקביל הירדני לכביש 90 בישראל - לא קשה להבחין בהבדלים בין המרכז לפריפריה.
בשלב הזה, כלי רכב ישראליים עוד נראים באופן ברור באופק וקליטת הרשתות הסלולריות הישראליות עדיין מלאה. הירדנים מקפידים על מדיניות צבאית קשוחה באזור הגבול, עם סגירה צבאית הרמטית, מתוך מחויבות להסכם השלום. מלבד הרגישות הביטחונית, העוני והדלות, בולטים גם כ-100 אלף עובדי חקלאות מצרים ופליטים מסוריה שעובדים באזור הסמוך לנהר הירדן. מצבם הירוד של היישובים והתשתיות, הכוללות בורות ספיגה וכבישים משובשים, מזכיר עד כמה שיקום אזור אגן הנהר - מעבר להיבט האקולוגי - יכול לשמש מנוף כלכלי שייתן אופק צמיחה למקומיים.
איסחאק אל-קוזה, המרכז את פעילות השטח בקהילות של ארגון "אקופיס" בירדן (ארגון סביבתי ישראלי-ירדני-פלסטיני, שאליו הצטרפנו לסיור השבוע), מסביר שבאזורים אלה שיעור האבטלה עומד על כ-40%. "מובן שעם הפליטים האבטלה גואה כאן, במיוחד בקרב בוגרי אוניברסיטה. אולי בעמאן הסיכויים טובים יותר למצוא עבודה, אך היא גם יקרה מאוד בימים אלה. אנחנו מנסים ליצור מקומות עבודה".
שומעים ישראל, אומרים אויב
גם לאחר שני עשורים של פעילות והסכם שלום, "אקופיס" לא תמיד מתקבל בברכה. "אנחנו כארגון סופגים כמובן האשמות רבות בעניין הנורמליזציה עם ישראל", מספרת יאנה אבו טאלב, סמנכ"לית הארגון בירדן: "ברגע ששומעים 'ישראל' ישר אומרים 'האויבים האלה' ו'אלה שלקחו את הזכויות והשטחים'. אנחנו מנסים להדגיש ולהסביר כי רק דרך בניית גשרים נוכל להשיג דברים עבור הירדנים, הישראלים והפלסטינים. זה צריך להיעשות לא רק ברמה של המנהיגים, אלא ברמת העמים עצמם. כשאתה עני ואין לך עבודה, קל לך להימשך לקיצוניות הדתית. הפעילות שלנו נועדה להביא הון השקעות ושגשוג לבקעה".
בצל המאבק בקיצוניות ובקיצונים, ההגעה למשולש הגבולות בין ירדן, סוריה וישראל אינה משימה קלה בימים אלה. כשעומדים על ספו של שטח צבאי סגור, לאחר מעבר בסדרת מחסומים צבאיים, ניתן להבין את הקרבה בין העמדות של הארגונים הסוריים לעמדות הירדניות ולעמדות צה"ל בדרום הגולן וחמת גדר. לפני חמישה עשורים התנהלו כאן קרבות על שליטה במקורות המים בין ישראל לירדן ולסוריה לאורך נהר הירמוך, שמשמש גבול בינלאומי בין המדינות ומקור מים. היום צופים בדאגה בממלכה ובישראל במשותף על הכאוס בסוריה, וחרדים מהאפשרות שהאירועים יזלגו משם לכאן. ב-1994 כבר פעל אסד האב, חאפז, להעניש את ירדן על הסכם השלום עם ישראל בדרך של סגירת "ברזים". אפשר רק לשער מה גורמים קיצוניים כמו דאעש עלולים לעשות אם יצליחו להשיג את מבוקשם במדינה שבה המים יקרים מפז.
כשממשיכים דרומה ומערבה לעבר רכס אום קייס, מהגבול הסורי עדיין נצפים שטחים סוריים תחת שליטת ארגונים כמו שוהדא אל-ירמוכ, שנשבע אמונים לדאעש. אפליקציית ווייז מראה שאנחנו רחוקים רק חמישה קילומטרים מסניף ארומה בצומת צמח, אבל אין דרך הגעה ישירה לאזור הגבול. נותר רק להושיט היד ולגעת בגולן ובכנרת, אבל עבור הירדנים המרחק המעשי והמנטאלי משם גדול מאוד.
שליש מהתמ"ג של ירדן מגיע מענף התיירות, שמושפע ישירות מהמצב הביטחוני. מבקרים ומדריכים מקומיים באתרי העתיקות הרומיות של אום קייס מדגישים עד כמה ניתן לפתח עוד את אתרי התיירות במדינה, ומבקשים ממנהלי ענף התיירות לחשוב מחוץ לקופסה: "תראה אילו דברים יש לנו לעומת מדינות אחרות באזור כמו סוריה, לבנון ומדינות המפרץ. שם רק חם. אם האנשים שהיו פה בימי קדם חשבו שהמקומות האלה חשובים, אז גם האנשים בעידן שלנו צריכים לחשוב כך".
דאעש היה כאן
כמעט 30 ק"מ משם אנחנו עוברים לעיר הצפונית אירביד, השנייה בגודלה (1.7 מיליון תושבים) אחרי עמאן. רק לפני חודשיים התרחש פה קרב יריות חריג במיוחד בין מנגנוני הביטחון לתא דאעש שנחשף. בשני הצדדים היו הרוגים, והמזימה סוכלה. בשעות אחר הצהריים השווקים שוקקים ואין זכר לאותה יממה מתוחה. בירדן יודעים לספר כי באירביד "האנשים מרגישים בטוחים" ויש לא מעט עובדים במנגנוני הביטחון, ולכן הטרוריסטים והפושעים מתקשים כאן.
זה נכון, כך אומרים, גם לאזורים אחרים בירדן. האחיזה החזקה של מנגנוני הביטחון ושל המודיעין הירדני נחשבת לאחת הסיבות לכך שלא התחולל כאן כאוס כמו בסוריה, בעיראק או בלוב – ולכך תורם במיוחד שיתוף הפעולה בינם לבן החברה האזרחית. מוכר הקפה למשל יכול להיות איש מודיעין, מספרים לנו. באותו אירוע באירביד, תא דאעש שבא מעמאן נחשף על-ידי אחד מחבריו. "הירדנים מתפללים כל יום שהמדינה שלהם תישאר בטוחה ויציבה", אומר לי סוחר מקומי.
זכר לאותו קרב עם דאעש אין, אבל ביציאה מהעיר בולטת אחת הצלקות העמוקות שהותיר הארגון בירדן – אנדרטה בצורת מטוס לזכר הטייס מועאז אל-כסאסבה, שנשרף למוות בעודו בחיים על ידי אנשי הארגון אחרי שמטוסו הופל בבירת דאעש בסוריה, א-רקה. "זה היה בהחלט אירוע טראומטי עבור הירדנים, והוא הביא לאחדות השורות", הם מספרים. "יש לנו רחובות ואנדרטאות על שמו".
חיי הלילה של עמאן
בבירה עמאן (ארבעה מיליון תושבים), שמתיימרת להיות מודרנית וקוסמופוליטית, אין תכונה ביטחונית מיוחדת, אבל רואים שוטרים ברחובות והבידוק קפדני - כולל במכונות שיקוף - בכניסה למלונות. "יש לנו מנגנוני ביטחון שלא נותנים לאף אחד לזגזג" ו"בזכות מנגנוני הביטחון דאעש לא הגיע אלינו" הם משפטים שנשמעים מפי התושבים, שכמו בשאר האזורים בממלכה רואים את נחשול הפליטים מסוריה בשנים האחרונות.
הפליטים גוררים יחס אמביוולנטי. "הכול מלא כאן בפליטים סורים ובתקופה האחרונה יש ערבי בילוי בסגנון סורי", מספר נהג מונית בשם מוחמד. הסורים, לדבריו, פותחים עסקים כמו מסעדות או נתמכים על ידי ארגונים בינלאומיים ואגודות צדקה. נהג מונית אחר אומר: "אני מסכים שהפליטים מכבידים עלינו מבחינה כלכלית והמצב לא משהו, אבל כשבן אדם בא לארץ שלך ואין לו לאן ללכת, אתה לא יכול לגרש אותו. בן אדם הוא בן אדם".
מי שלא יגיד מילה רעה אחת הוא המוכר הזקן בדוכן הספרים, שתולה בגאון את תמונותיו עם המלך עבדאללה השני והמלכה ראניה: "ירדן יפה וטובה. הכול טוב אצלנו. יש לנו מלך ומלכה שאין לאף אחד אחר בעולם ולאף מדינה. אני 61 שנים פה ואני אומר לך שאני והמשפחה שלי מבסוטים כאן. למרות כל מה שקורה מסביב בעולם הערבי, העם הירדני וההנהגה הירדנית עומדים איתן".
תחת המלך, לצד כל הקשיים, בירדן ובייחוד בעמאן יש גם חיי לילה סוערים, ואפילו קהילה להט"בית. יש גם מי שמנהל אורח חיים ראוותני, ותיירים יכולים למצוא אטרקציות לא מעטות. "בעמאן יש חיי לילה יותר טובים מבביירות ובדובאי", אומר נהג מונית משוחד, ומוסיף בצחוק שאולי מהול באמת כואבת: "אני עובד בלילה ולא ביום, כי אז אתה לא רואה את כל הבעיות".
הסורים מבסוטים, וחולמים על הבית
הפליטים לא נותרים בצפון, ליד הגבול הסורי. הם מגיעים גם לדרום בקעת הירדן ולדרום המדינה. באזורים שונים ברחבי ירדן הושק לאחרונה פרויקט הדגל של יוניס"ף "מכאני" (המקום שלי), שמטרתו לאפשר לימודים לפליטים שנאלצו לעזוב לא רק בית, אלא גם בית ספר. כשאנחנו מבקרים בשיעור לפליטים כאלה בכפר שינה שבדרום, כ-20 תלמידים מקבלים את פנינו. הם וצוות ההוראה נרגשים.
חלק מהתלמידים הם פליטים סורים, אחרים באים דווקא מפקיסטן. אחד הפקיסטנים פורץ בבכי - זה יומו הראשון כאן. הסורים דווקא מחייכים ונראים מרוצים. "הירדנים מתייחסים אלינו יפה ואני מבסוט כאן, אבל אני מקווה לחזור לסוריה. אין כמו המדינה שלי", אומר מחמוד, שהגיע מחאמה שבמרכז סוריה. חסן, שבא מאותה העיר, אומר רק שמלחמה היא דבר רע, וחאלד, הגדול בחבורה, מסתפק בחיוך ובאמירה שהיה בהחלט קשה שם. ילדה בשם ג'והרה ("יהלום" בערבית), תושבת מחוז אידליב שבצפון-מערב סוריה, נזכרת איך "המטוסים הפציצו והרסו את הכול".
מלבד לימוד המקצועות הרגילים כמו מתמטיקה, עוסקים שם לא מעט בייעוץ פסיכולוגי. אמירה, שעוסקת בתחום זה במרכז, מספרת: "היו ילדים שהיה להם קשה יותר וכאלה שהיו מציירים בהתחלה דברים לא מובנים, והיה קשה להם להתבטא. אבל הם התאקלמו. יש כאלה שאפילו מדברים בניב הירדני. אבל כשאתה אומר להם שאם ירצה אללה הם יחזרו לסוריה, אתה רואה איך הם מבסוטים. רואים שיש להם תקווה ואני מאמינה שזה יקרה מתישהו".
עד שזה יקרה, באותו אזור נמצאים כעשרת אלפים פליטים מסוריה. באותו יום אחרי הלימודים חלקם עשו את הדרך הארוכה למחוז מפרק שליד הגבול הסורי, שם נמצאים רוב מחנות הפליטים. הסיבה: החום הכבד באזור דרום הבקעה.
"אם לא היינו רוצים, לא היה שלום"
גם בדרום ניכרת תשומת הלב הביטחונית, והיא מתבטאת בשמירה הצבאית ההדוקה על אזור המלונות המפוארים בים המלח. האזור הזה מושך תיירים רבים מאירופה ומהמפרץ. גורם ביטחוני מקומי שמשוחח איתנו מנסה להציג תמונה רגועה. "אין שום מתיחות, השבח לאללה, בניגוד למה שאתה רואה מסביב לאזור שלנו", הוא אומר. "הנוכחות של דאעש והקיצונים בירדן מצומצמת מאוד. כל אלה שמנסים לעשות משהו חשופים, כמו מה שהיה באירביד לפני חודשיים. ברור שיש אנשים בירדן שתומכים בדאעש, אבל זה נכון לכל מקום, גם בישראל יש".
את היחסים עם ישראל מגדיר הגורם טובים מבעבר. "אם לא היינו רוצים יחסים, אז לא היה הסכם שלום. זה בא ביחד. גם אלה שמתנגדים להסכם מכירים בכך שצריכים להיות קשרים עם ישראל לצרכים מסוימים. צריך לזכור ששכנו של הנביא מוחמד עליו השלום היה יהודי, והם עשו עסקים. אז מה ההבדל? ההסכם הוא בסדר ויש אינטרסים משותפים בין המדינות".
חרף דבריו, הנעימים לאוזניים ישראליות, היחסים נותרו מורכבים ומלאי ניגודים גם בימים אלה, כשירדן מציינת 70 שנה לעצמאותה ו-100 שנה לפרוץ המרדל הערבי הגדול. שיתוף הפעולה הביטחוני, המודיעיני והכלכלי הולך וגובר לנוכח ההתפתחויות באזור. אך במישור העממי הדברים נראים אחרת לגמרי ובייחוד שפתרון הסוגיה הפלסטינית, הרגישה עבור הירדנים, שחלק לא מבוטל מהם הוא פלסטיני במוצאו, לא מתקדמת כרגע לשום מקום. יעידו על כך בין השאר הספרים שמחזיק המוכר הזקן בדוכן הספרים בעמאן – שכוללים את מיין קאמפף, הפרוטוקולים של זקני ציון והתלמוד הבבלי ("אחד הספרים המסוכנים בעולם")
אם תוסיפו לכך את הקולות האנטי-ישראליים שנשמעים בפרלמנט הירדני מעת לעת על רקע מתיחויות בהר הבית או בגדה המערבית, תבינו כמה המרחק בין ישראל לירדן עדיין גדול. אי אפשר למדוד אותו לא בקליטה סלולרית, וגם לא באורך הכביש לארומה.
הכותב היה אורח ארגון "אקופיס" בירדן
לפנייה לכתב/ת 
