הפרשה לפנסיה משכרו של קשיש: מציאות חסרת היגיון
בין חוקי הביטוח הלאומי לבין חוקי החיסכון הפנסיוני קיים פער לא קטן, לעיתים גם חסר היגיון, שפוגע בהכנסה הפנויה של ציבור הקשישים ומגדיל את הפערים בחברה. דעה
אחד מתחומי האחריות של הממשלה, עליו מלמדים באוניברסיטאות בישראל ובעולם, הוא חלוקת ההכנסות. תפקיד הממשלה בתחום זה הוא להקטין את אי השוויון בהכנסות במשק. תהליכי ההפרטה בתחומים רבים גורמים לכך שהממשלה חוטאת פעמים רבות לתפקיד זה.
ניקח לדוגמה את הליך ההפרטה של החיסכון הפנסיוני. מידי פעם מתגלות בו בעיות שנבעו מחוסר מחשבה כוללת. לאחרונה נתגלה שהתחלופה במקומות העבודה של שכירים רבים מעמידה אותם אחרי מספר שנים לא גדול עם מספר חשבונות של חסכון פנסיוני, דבר שמגדיל את עלויות הניהול ומקטין את יכולת המיקוח של החוסך.
מצב כזה מצריך מהמדינה לספק פתרונות פלסטר כדוגמת התקנה שתחייב את הקופות לאחד חשבונות. תקנה שתיכנס בקרוב לתוקף ומוקדם לדעת האם היא תפתור את הבעיה שנוצרה. קשה לקבוע באם הייתה פה רשלנות בתכנון ההפרטה או שהמחויבות החברתית של הממשל קטנה. אולם, עם ההשלכות השליליות לא ניתן להתווכח.
ברצוני להצביע על סעיף בעייתי נוסף והוא החיוב בחיסכון הפנסיוני. גם כאן קשה לקבוע מה היו המניעים במקור – האם הייתה רשלנות בתכנון או שמא ירידה במחויבות החברתית של הממשלה. למרות שקשה לקבוע מניעים ננסה לשער השערות.
למה לא לשחרר מהחובה לחסוך?
בחוקים ובתקנות שנחקקו בעניין חוקי הביטוח הלאומי, שנחקקו בחלקם בשנות השבעים של המאה הקודמת, אדם שהגיע לגיל פרישה, מפסיקים לו את החיוב בעבור חסכון פנסיוני וזאת ללא קשר לרמת הכנסתו. כלומר, שכיר הממשיך לעבוד מעבר לגיל הפרישה אינו מחויב בכל מס המוטל על ידי הביטוח הלאומי. לעומת זאת, על פי החוקים והתקנות של החיסכון הפנסיוני המופרט, אין שחרור מחסכון פנסיוני.
על מנת להבין את המשמעות כדאי להביא את הדוגמה הבאה: נניח לדוגמה אדם בן 80 שלא צבר חיסכון פנסיוני. על מנת להשלים את הכנסתו הוא עובד, לפי שעות, כשומר בכניסה לחניון ומקבל שכר מינימום. המעביד שלו, מחויב להפריש בעבורו הפרשה לשכר פנסיוני ולנכות מהשכר את חלקו בחסכון הפנסיוני.
נשאלת השאלה למה לא לשחרר את בן השמונים מהחיסכון הפנסיוני? במצב הקיים, כל עוד העובד, עובד – גם אם הוא עובד עד יומו האחרון – ימשיכו לנכות מהשכר המגיע לו לחסכון הפנסיוני שלו. אך, הוא לבטח לא ייהנה ממנו. במידה והזקן הוא ערירי, ייווצר חשבון "רדום", כלומר ללא יורשים חוקיים ואז קופת הגמל נהנית מהכסף. במידה ויש לו יורשים, אזי שהם ייהנו. מה שבטוח הוא, שהזקן עצמו מפסיד.
מה
ההסבר לפער בין חוקי הביטוח הלאומי ובין חוקי החיסכון הפנסיוני המופרט? קיימים ארבעה הסברים לפער: הסבר אחד הוא שמשרד האוצר מאמין בחיים לאחר המוות ועל כן החיסכון הפנסיוני ישמש את העני המרוד בעולם הבא. הסבר אפשרי שני הוא שהירושה נועדה להמתיק את הגלולה המרה של מותו לילדיו. הסבר שלישי הוא רשלנות. הסבר רביעי, שנראה סביר יותר בעיניי, קציבת זמני המשרות במשרדי הממשלה.
העובדה שמשך הזמן בו יכול העובד הבכיר במשרד ממשלתי לעבוד במשרתו הוא מוגבל, גורמת לכך שאותם עובדים שהגיעו לעמדות החלטה, צופים את עתידם בסקטור הפרטי. באגף התקציבים למשל, מתקבלים טובי הכלכלנים הצעירים בוגרי האוניברסיטאות. מי שקיבל אותם לעבודה הם בכירי האגף. בכירי האגף שקיבלו אותם עובדים כיום בסקטור הפרטי. גם העובדים שהגיעו לעמדות החלטה צופים את עתידם בסקטור הפרטי. הסקטור הפרטי יודע לתגמל את המנהלים שלו. לעומת זאת, העני בן השמונים בדוגמה שהבאנו לעיל אינו יכול לתגמל, גם אם ירצה בכך, את עובדי האוצר.
בין אם הפער בין תקנות החיסכון הפנסיוני המופרט לבין חוק הביטוח הלאומי משנות השבעים של המאה הקודמת נובע מרשלנות או יד מכוונת, בשורה התחתונה, הפועל היוצא הוא שהמדינה מפקירה את החלש ולבטח לא מחלקת את ההכנסות באופן שיקטין את הפערים בחברה.
הכותב הוא ראש החוג לכלכלה וחשבונאות במכללה האקדמית הדסה בי-ם, ופרופ' אמריטוס באוניברסיטה העברית
לפנייה לכתב/ת 
