היריבות במדריד: בדרך להשלמת המהפך
ריאל מדריד הוא המועדון העשיר ביותר בספרד, זה שנתמך לאורך כל ההיסטוריה ע"י השלטון המרכזי. בגמר ליגת האלופות יש למאמן אתלטיקו מדריד דייגו סימאונה תפקיד חשוב - לנסות ולשנות את מה שנראה עד לפני זמן לא רב, כגזירת גורל: שבסופו של דבר ריאל תנצח - ואתלטיקו תפסיד
לפני 26 שנה הגיע ילד כשרוני למחלקת הנוער של אתלטיקו מדריד ומהר מאוד הפך לכוכב הכי גדול. הוא היה רק בן 13, אבל הכישרון שלו נצץ למרחוק. שנתיים הוא שיחק בקבוצות הצעירות של האדומים-לבנים והיה שותף בכיר בזכייה באליפות ספרד לגילאי 15.
אלא שאז החליט חסוס חיל, הנשיא האגדי של אתלטיקו, לסגור את מחלקת הנוער מסיבות תקציביות. לנער הכשרוני, ראול גונזלס בלנקו שמו, לא נותרה ברירה. למרות שהוא בא מבית של אוהדי אתלטיקו שרופים, הוא חצה את הכביש והצטרף למחלקת הנוער של ריאל מדריד.
כשזה קרה, אי שם ב-1992, אף אחד לא ייחס לכך כל חשיבות. אבל שנתיים לאחר מכן ראול בן ה-17 כבר הפך למטאור סנסציוני בריאל מדריד. וכמה סמלי שאת שערו הראשון במדי ריאל הוא כבש בדרבי מול אתלטיקו...
בשנים הבאות הפך ראול לכוכב ענק ולסמל הגדול של הווינריות והעוצמה של ה"בלנקוס". ראול, עוד מעט בן 39, נחשב לאחד משלושת השחקנים הגדולים בהיסטוריה של ריאל מדריד, לצידם של אלפרדו די סטפנו וכריסטיאנו רונאלדו. ב-16 העונות שלו הוא כבש 323 שערים וזכה ב-16 תארים. החיבור שלו לריאל מדריד הוא נצחי וניתן להניח שהוא עוד יחזור למועדון בתפקיד כזה או אחר.
אבל הכל יכול היה להיות שונה לחלוטין. אף אחד הרי לא יודע איך הייתה ההיסטוריה משתנה, אם חסוס חיל היה משאיר את מחלקת הנוער באתלטיקו פועלת, ואם ראול היה נשאר במועדון והופך לכוכב גדול דווקא בצד הדרומי של מדריד. אפשר רק לפנטז...
מה שבטוח - זה היה עוד הפסד של אתלטיקו מול ריאל, הפסד אחד מני רבים – על כר הדשא ומחוצה לו. כי זה מה שקורה בדרך כלל. היריבות ההיסטורית בין שני מועדוני הכדורגל הבכירים של בירת ספרד החלה לפני 88 שנה, רק שכמעט תמיד הצד המנצח הוא הלבן. והיו שנים שהיריבות הייתה כל כך חד צדדית, שהתוצאה כל כך ידוע מראש, עד שהמותג "דרבי" ניתן למפגש בין ריאל מדריד לברצלונה – למרות ש-600 ק"מ מפרידים בין שתי הערים.
כשמדברים על יחסי הכוחות בין ריאל לאתלטיקו – זה אף פעם לא היה כוחות. ריאל הוא המועדון העשיר ביותר בספרד, עם התקציב הגבוה ביותר בעולם. זהו המועדון המלכותי, זה שנתמך לאורך כל ההיסטוריה ע"י השלטון המרכזי – בעבר הגנרל פרנקו ולאחר חזרת הדמוקרטיה, ע"י הממשלה המרכזית.
ריאל היא שיאנית הזכיות: 32 אליפויות (רק 10 לאתלטיקו), 19 גביעים (10 לקולצ'ונרוס) והכי חשוב והכי מרשים: 10 זכיות בגביע אירופה לאלופות, יותר מכל קבוצה אחרת. כפול ממספר הזכיות של ברצלונה. מבחינה היסטורית אתלטיקו, שלא זכתה מעולם בגביע האלופות, אפילו לא מדגדגת את ריאל.
ובכל זאת, דברים משתנים, ובעיקר מאז הגעתו של איש אחד למדריד: דייגו סימאונה. לפני ארבע שנים וחצי מונה צ'ולו למאמנה של אתלטיקו – ושינה את מהלך ההיסטוריה. שינה באופן חלקי, והוא קרוב מאוד לעשות את השינוי המלא, הטוטאלי, הנצחי.
הפסיכולוגיה התהפכה ב-180 מעלות
סימאונה יהיה אחד הגיבורים הגדולים של גמר ליגת האלופות בשבת באיצטדיון סן סירו במילאנו, והתפקיד ההיסטורי שלו הוא לנסות ולשנות את מה שנראה עד לפני זמן לא רב, כגזירת גורל: שבסופו של דבר ריאל תנצח – ואתלטיקו תפסיד.
בינתיים זה הולך לו לא רע בכלל. מאז שאתלטיקו ניצחה את ריאל בגמר הגביע הספרדי של 2013, וקטעה רצף של 14 שנה ו-25 מפגשים רצופים בלי ניצחון, נוטה המטוטלת לטובת הקולצ'ונרוס.
ב-16 המפגשים שהיו מאז, אתלטיקו ניצחה בשבעה, ריאל רק בארבעה. ואתלטיקו, שהביסה את ריאל 0:4 בעונה שעברה בויסנטה קלדרון, ניצחה אותה בברנבאו במסגרת הליגה בשלוש העונות האחרונות. זה לא קרה מעולם!
אם עד 2013 אתלטיקו הייתה בפיגור 1:0 עוד לפני שנשמעה שריקת הפתיחה, והשחקנים שלה היו בפאניקה מוחלטת לפני כל דרבי – הכל התהפך בשלוש השנים האחרונות. עכשיו אלו בדרך כלל השחקנים של ריאל - וגם האוהדים - שחוששים יותר. הפסיכולוגיה התהפכה ב-180 מעלות.
ובכל זאת, כששתי הקבוצות הגיעו לגמר ליגת האלופות לפני שנתיים בליסבון, שוב הופיעו השדים מן העבר. ובדיוק כמו ב-1974, כשאתלטיקו ספגה שער שיוויון בדקה ה-120 מול באיירן מינכן, כך קרה גם בליסבון כשסרחיו ראמוס הישווה בדקה ה-93.
ב-1974, ניצחה באיירן 0:4 במשחק החוזר. ב-2014 לא היה צורך במשחק חוזר: ריאל הבקיעה שלושה שערים ללא מענה בהארכה. ה"פופאס" – כלומר הלוזרים המקוללים – שוב איבדו את עולמם שניות לפני מה שנראה כניצחון המתוק ביותר בכל הזמנים.
הקונטרסט בין שתי הקבוצות, בין שני המועדונים, הוא עצום: רק 15 ק"מ מפרידים בין הסנטיאגו ברנבאו, היכל השיש המפואר של ריאל מדריד, שנמצא בשדרות קסטייאנה, הרחוב הכי מרשים והכי עשיר במדריד – לבין הויסנטה קלדרון, האיצטדיון המיושן והמתפורר של אתלטיקו, שנמצא בלב שכונת פועלים קשי יום ושוכן לצידו של נהר המנסנארס המצחין.
טורס: "אוהדי ריאל הם אסירים של תוצאות"
פרננדו טורס, האליל הגדול של אוהדי אתלטיקו, שחזר לפני שנה וחצי לקבוצת נעוריו, היה מאז שהוא זוכר את עצמו אוהד של הקבוצה. והוא לא שוכח את מה שעבר עליו בתקופת הילדות.
"כשהייתי בן שבע או שמונה כמעט כל הילדים בבית הספר היו אוהדי ריאל מדריד. אני הייתי מגיע עם חולצה של אתלטיקו כדי לעצבן אותם. אבל בתוך תוכי הייתי מדוכא, כי כמעט בכל סופשבוע היינו מפסידים", סיפר טורס לפני כמה שנים.
"המון שנים שריאל מדריד היא הקבוצה הגדולה של העיר, בעצם הקבוצה הכי גדולה בכל ספרד, הכי גדולה בכל אירופה. אנחנו היינו הקבוצה הענייה, הקבוצה של מעמד הפועלים, שמנסה להתמודד איתם. המשמעות היא שמבחינת אוהדי אתלטיקו, כשהקבוצה מנצחת הם חוגגים עם הרבה יותר תשוקה. אוהדי ריאל דורשים מהקבוצה שלהם עוד ועוד, כי הם העשירים, אבל הם לא נהנים. להיות אוהד של אתלטיקו גורם לך לסבול, אבל גם מחזק אותך. אתלטיקו שייכת לאוהדים, לעיר. ריאל היא הקבוצה של כל העולם. האוהדים שלנו הם אסירים של הרגש. אוהדי ריאל הם אסירים של תוצאות".
כן, המילה "סבל" נשמעת שוב ושוב מפי אנשי אתלטיקו, השחקנים והאוהדים. כך זה קורה בהפסדים, ברור. אבל גם בנצחונות.
קחו לדוגמא את משחק העלייה לגמר ליגת האלופות, גומלין חצי הגמר מול באיירן מינכן באליאנץ ארנה. באיירן הובילה 1:2 והייתה צריכה שער אחד כדי להעפיל לגמר. היא לחצה בכל הכוח בדקות האחרונות ומבחינת הקולצ'ונרוס כל שנייה ארכה כמו נצח. וזה באמת היה סבל.
בסיום, אחרי חגיגות העלייה לגמר, לא היה אחד, מהמאמן סימאונה ועד אחרון השחקנים שלא הזכיר עד כמה הם "סבלו" במהלך המשחק. מאנשי ריאל מדריד שומעים בדרך כלל מילים אחרות. על סבל הם ממעטים לדבר. המילה הזו לא יושבת כל כך טוב בלקסיקון וב- DNA של המועדון המלכותי.
פרננדו טורס עלה לקבוצת הבוגרים של אתלטיקו מדריד בגיל 17, כשהיא ירדה לליגה השנייה. הדבר המדהים באותן שנתיים ב"גיהנום", כפי שהגדיר זאת הנשיא חסוס חיל, היה שמספר המנויים הכפיל את עצמו.
אפשר לומר שריאל מנצחת את אתלטיקו בכל פרמטר: כוח, תארים, כסף, מספר אוהדים. אבל בדבר אחד אתלטיקו תמיד מנצחת: בעוצמת הקהל. כל מי שהיה במשחק בויסנטה קלדרון יודע זאת. ההבדל בעידוד ובתמיכה של הקהל הוא תהומי.
הנה מה שאומר על כך פרננדו טורס: "הברנבאו הוא כמו תיאטרון, מאוד שקט, האוהדים שם לא חיים את הכדורגל שלהם. או שהם שורקים או שהם מוחאים כפיים ומריעים, לא יותר מזה. לקלדרון יש אווירה אחרת. אתלטיקו היא קבוצה אחרת, זה מועדון מיוחד".
האמת ההיסטורית היא שעד הגעתו של אלפרדו די סטפנו לריאל מדריד ב-1953 ההבדלים בין הקבוצות לא היו כאלו גדולים. שכן מאז סיום מלחת האזרחים ועד הגעתו של הארגנטיני, במשך 14 שנים, אתלטיקו זכתה בארבע אליפויות וריאל לא זכתה כלל. ב-1947 הקולצ'ונרוס אף הביסו את ריאל 0:5.
ב-1959 שתי הקבוצות ממדריד נפגשו בחצי גמר גביע האלופות. אתלטיקו הפסידה 2:1 בברנבאו אבל ניצחה 0:1 בגומלין. אם היו משתמשים אז בשיטת שערי החוץ, אתלטיקו הייתה עולה לגמר. אבל בימים ההם נערך משחק שלישי ומכריע, הבלנקוס ניצחו 1:2, עלו לגמר וזכו בגביע אירופה הרביעי מבין חמישה ברציפות.
במשך כ-60 שנה, מאז אמצע שנות ה-50 ועד 2013, השליטה של ריאל מדריד בעיר הבירה הייתה אבסולוטית. פה ושם הצליחו הקולצ'ונרוס לגנוב ניצחון, להשיג איזה תואר – אבל הם הלכו והתרחקו מריאל ולאחר מכן גם מברצלונה. אפילו את התואר הלא רשמי של "הקבוצה השלישית של ספרד" הם איבדו.
ואז הגיע ה-17 במאי 2013, הרגע בו ההיסטוריה החלה להתהפך. אתלטיקו הגיעה לגמר גביע המלך מול ריאל מדריד, כשמעטים מאמינים שתוכל לזכות בתואר. גם כי הגמר נערך בסנטיאגו ברנבאו, איצטדיונה של ריאל ובעיקר משום שאתלטיקו לא ניצחה את ריאל במשך 14 שנים.
המשחק החל על פי ההערכות המוקדמות. ריאל שלטה וגם עלתה ליתרון משער של כריסטיאנו רונאלדו. באותן דקות לא נראה שיש כוח בעולם שימנע מה"בלאנקוס" את הניצחון ואת הגביע.
אבל אתלטיקו הנוכחית, אותה בנה סימאונה, היא קבוצה שלעולם לא נכנעת, לעולם לא מרימה ידיים. תמיד נלחמת, תמיד מאמינה. אתלטיקו השוותה, וגררה את המשחק להארכה. בדקה ה-98 הוגבה כדור קרן מימין והבלם הברזילאי מירנדה נגח לרשת. זה לא היה רק שער הניצחון – זה היה שער השחרור. השער ששיחרר את אתלטיקו מ"תסביך ריאל מדריד", אותו סחבה על גבה במשך 14 שנה.
הזכייה בגביע, מול ריאל, בברנבאו, הייתה אחד הרגעים הגדולים ביותר בכל ההיסטוריה בת 113 השנים של המועדון. נכון, היו אליפויות וגביעים גם בעבר, אבל בזכייה הזו היה משהו גדול הרבה יותר, משהו ששייך לרוח, משהו מיסטי.
רוח האדם ניצחה את הכסף הגדול
שנה בדיוק לאחר מכן, ב-17 במאי 2014, הגיעה אתלטיקו מדריד למשחק ההכרעה על האליפות מול הקבוצה הגדולה האחרת של ספרד, ברצלונה. גם הפעם המשחק היה באיצטדיון של האימפריה הגדולה, החזקה והעשירה, הקאמפ נואו.
המחצית הראשונה הייתה סיוט עבור אוהדי אתלטיקו והמאמן שלה. בזה אחר זה נפצעו מלך שערי הקבוצה, דייגו קוסטה ולאחריו השחקן היצירתי ביותר, ארדה טוראן. עוד כמה דקות חלפו ואלכסיס סאנצ'ס הבקיע את השער היפה ביותר שלו מאז שהגיע לברצלונה. באותן דקות לא נראה שיש כוח בעולם שימנע מה"בלאוגראנה" את הניצחון ואת האליפות.
אבל בדיוק כמו שנה לפני כן, אתלטיקו לא נכנעה, לא הרימה ידיים. היא יצאה למחצית השנייה נחושה, לוחמת, מאמינה. כמו שצ'ולו דורש מהם.
בדקה ה-49 הוגבה כדור קרן מימין והבלם דייגו גודין, הבן-זוג של מירנדה במרכז ההגנה הטובה באירופה, נגח לרשת. אותו מהלך כמו בגמר הגביע מול ריאל בברנבאו. רק שהפעם זה היה בגמר הליגה בקאמפ נואו.
האליפות הראשונה של אתלטיקו אחרי 18 שנה הייתה אפופה גם היא במיסטיקה, בתחושה שרוח האדם ניצחה את הכסף הגדול. שישה ימים לאחר מכן, כשאתלטיקו הייתה קרובה שניות לזכייה בגביע האלופות הראשון שלה, כשסימאונה היה קרוב להגשים את החלום הגדול ביותר שלו – הגיע סרחיו ראמוס והחזיר את הסדר על כנו: ריאל היא הווינרית הגדולה ביותר, ואתלטיקו שוב אלופת העולם בלוזריות.
שנתיים חלפו, והנה השתיים שוב נפגשות בגמר ליגת האלופות. בריאל מבטיחים שיחזרו הביתה עם ה"אונדסימה" – הגביע ה-11. באתלטיקו מאמינים שהגיע הרגע לזכות בגביע בפעם הראשונה. סימאונה לא מדבר על נקמה אלא על כך ש"בחיים תמיד יש הזדמנות שנייה". במקרה של אתלטיקו, ולאור ההיסטוריה שלה, לא בטוח שזה יספיק.
לפנייה לכתב/ת 
