פרק מתוך "מלאכים באופק", מאת מרב זקס-פורטל

נסיכת השלג

הולכת בבוגרשוב, חוצה את בן יהודה, את הירקון, עוצרת לרגע ללטף את הכלב המדובלל הקשור דרך קבע בפתח הכוך של הסנדלר - קערת מים לצדו והוא מביט בבעליו שמסמרים בפיו וסוליות בידו. כלב, אני אומרת לו, יא כלב, רוצה להתחלף? רוצה להיות קצת ענבל במקומי? להמיר את מבטך הכלבי במבטי? להחליף את השתוקקותך לנקניקייה ולצל ולמים בזאת שלי? מה אכפת לך, כלב, בוא נתחלף רק לכמה שעות, אל תהיה בן כלבה. אבל המדובלל מסרב. בצדק מסרב, מי האידיוט שהיה מתחלף איתי עכשיו, כשאני אבשלומלסית לגמרי, כשאני ענבללסית כמעט לגמרי.

"מלאכים באופק". סיפורים מטלטלים(אילוסטרציה)

הים שם, כמו תמיד, על גליו ומשבריו והקצף והחול הרך, כמו איזו קלישאה מחורבנת הוא רובץ לו שם, הים. לפתח רובץ, הים. הוא אורב לי, הים, יודע שאין לי שום סיכוי מולו. מניאק. לפעמים, בבוקר, אני אומרת לו, דווקא לא אבוא היום, דווקא לך. אבל כשאני יושבת על האסלה, מביטה במראה שתלויה מולי, מביטה ומשתינה, אני מרגישה איך הזרם החם מעיר אותי, מזכיר לי איך הדברים נכנסים עדיין פנימה ואיך הם יוצאים, מזכירים לי שהחלטתי לחיות, בינתיים.

כשאני מנגבת בנייר טואלט מוטבע כלבלבים כל הנחישות לא לרדת היום לים כבר מתמוססת, כל הכמיהה אליו כבר חוזרת ומשתכנת בשיפולי הבטן. ואז אני לובשת את בגד הים השחור, המתרחב, שלבשתי בהיריון עם אבשלום, ומעליו חולצת טריקו גדולה שהיתה של אבא של אבשלום, ודוחפת כפות רגליים צבועות לק אדום דווקאי ומנענעת אותן קצת כדי להעירן, ולוקחת תיק גדול ומכניסה לתוכו מגבת חוף וזורקת פנימה תפוח עייף ויוצאת.

הנה אני כאן עכשיו והוא מחייך, מחייך אלי המניאק ואומר שהיה ברור לו שאבוא, שאני תמיד עושה את עצמי הארד טו גט אבל הוא יודע מה שאני באמת, הוא יודע ואני יודעת שהוא יודע. ואז אני פושטת חולצה ומעיפה כפכפים ונכנסת פנימה בצעדים קטנים, זהירים, והוא מקבל אותי, חמים עדיין למרות שכבר אוקטובר, ומלטף אותי גלים קטנים, מלטף אותי אדוות ואני נשכבת לאחור, ידיים מלוחות תומכות בישבן שלי, מחזיקות את הראש שלי, לוחשות לי הס, הס פן תעיר, וענני נוצה מעל וכדורי המטקות טק טק, טק טק, נחבטים מצד לצד, לפעמים נתלים לרגע באוויר, מתבלבלים בכיוון, ואז חוזרים ושרים את הפזמון החדגוני שלהם טיק טק, טיק טק.

רק כאן, בתוך הים, אני מפסיקה לחשוב על אבשלום. הזמזום הזה שבראש, הזמזום הזה שמלווה אותי כבר שנתיים - "אבשלום

אבשלום אבשלום מי ייתן מותי תחתיך היום" - מפנה מקום ל"כמה קר לי" ול"הנה בא עוד גל גדול". אני שוחה קצת עמוק מדי, נבהלת וחוזרת קצרת נשימה לחוף. רגליים רטובות טופפות על החול אשר על שפת הים, אוספות גרגירים צהובים, ניקודי זפת, צדפים שבורים.

קר עכשיו בחוץ, אין ילדים על שפת הים, אין נערות תיכון חצופות שדיים, אין נערים שמנסים לעשות עליהן רושם, אין מוכר ארטיק תות בננה לימון רק היום. רק רוחצי הבוקר הקבועים, זקנות שלא שמות זין על איך שהן נראות, זקנים מדובללי כרס שהולכים לאורך החוף, מקל בידיהם, נחישות במבטם, אין מציל שצועק, "גיברת, תתרחקי, הים מסוכן היום!" מצילים זה חיוני לחלוטין.

אם היה מציל כזה אצלנו בבית אז, כשאבשלום בכה כל הלילה, מציל שהיה צועק לנו, רבותי, תפסיקו להכין סלט פירות, תפסיקו להסתובב אנה ואנה עם התינוק המתייפח על הידיים, תפסיקו לחטוף תנומות בתורות על המיטה הגדולה, רבותי, צאו מהים, צאו מהבית, רדו לרחוב, תפסו מונית, אוצו לבית החולים, פרשו את הילד על המיטה, שאגו שאגה גדולה. צאו מהמים, מהבית, מהשאננות.

אני מנערת מהשיער הפרוע את המים, את המחשבות, את גרגירי החול, לובשת את חולצת הטריקו הרחבה והדהויה על בגד הים השחור, ומביטה סביב על החוף, רגע לפני שאני שוב עולה לירקון, חוצה את בן יהודה, ממשיכה לבוגרשוב, פונה ימינה בחובבי ציון ומטפסת במדרגות אל הקומה השלישית - ואז כלום עד משמרת הלילה של מחר. אבל רגע לפני זה אני מביטה סביב ומבחינה בה.

ביקיני לבן על כיסא נוח. נסיכת שלג בבגד ים לבן, בשיער שחור מוגבה בנוסח שנות השישים, בעיניים המוסתרות מאחורי משקפי שמש חתוליים שפס זהב מקשט אותם, יושבת וקוראת ספר כמה מטרים משמאלי. אני נועצת בה מבט משתאה משל היתה איזו בת ים שעלתה על החוף בזנבה הירוק, המכוסה אצות, נועצת בה מבט עד שהוא חורך אותה ומאלץ אותה לנתק את עיניה מהספר ולהביט בי, העומדת לא רחוק ממנה בחולצה רטובה, בבגד ים שחור ורחב מדי, בכפכפי פלסטיק משוק הכרמל.

אבל היא, נסיכת השלג, לא מתרגשת, מביטה בי, מחייכת חיוך מנומס וחוזרת לספר שאת כריכתו מעטרות אותיות לטיניות זהובות וגדולות, זולות למראה, ושושנה ורודה אחת בולטת במקצת. אני מחזירה לה חיוך, מחייכת בלחיים שהתנועה הזאת, שכבר כמעט זרה לי, מכאיבה להן. ממשיכה ומחייכת ועומדת שם ומביטה בנסיכה ומאלצת אותה להרים שוב את ראשה מהספר. והיא אכן עושה כן, ושואלת אותי משהו באנגלית - אני לא שומעת ומתקרבת אליה: "את מכירה אולי איזה בית קפה נחמד כאן בסביבה?" היא שואלת ואני מהרהרת לרגע, מצביעה לה על בית הקפה שעל החוף ואומרת: "זה שם לא רע," והנסיכה ממשיכה ושואלת: "אולי מתחשק לך להצטרף אלי, אני ממש אשמח לחבְרה..."

ככה? אשמח לחברה? בנימוס שחייב להיות אנגלי היא מושיטה לי יד. לי, מושיטה לי יד לבנבנה, לא מכאן.

יד, ואני, ששום דבר לא באמת מחכה לי שם, בחובבי ציון פינת בוגרשוב, קומה שלישית על עמודים, כועסת עליה פתאום, על האישה הזאת בביקיני הלבן ובמשקפי השמש האופנתיים. מה היא חושבת לעצמה? ככה סתם לבוא ולהזמין בחורה שהיא לא מכירה לארוחת בוקר? ועוד אומרים שהאנגלים קרים. והיא עדיין מביטה בי ומחכה לתשובה, וכשהיא רואה שאני מהססת, היא מפצירה בי: "אל תדאגי, אני לא איזה מטורללת. באתי לבקר את סבתא שלי. היא גרה בתל אביב. אבל לפעמים מתחשק להסתובב קצת גם עם אנשים צעירים. ואת נראית לי נחמדה ומקומית. וגם, אם זאת לא חוצפה מצדי להגיד, בודדה קצת בעצמך. אז מה את אומרת?"

אין לי מושג מי זאת ההיא שעונה לה, אבל אני שומעת את עצמי אומרת שכן, אני אשמח בעצם, אני רק צריכה רגע לחזור הביתה ולהחליף בגדים, והנסיכה אומרת שלא צריך, באמת, גם היא עם בגד ים, אבל אני מתמלאת פתאום מרץ ואומרת שכן, אני נראית נורא ורק רגע, אני גרה ממש קרוב. וכבר אני בבית, במקלחת, במהירות חופפת ראש ושם, מתחת למים החמימים, כשהשמש מרצדת על הפטמות הגדולות, האדומות שלי, אני נתקעת פתאום.

אל תלכי, אני אומרת לעצמי, אל תלכי לשם, ונזכרת איך דילגו אצבעותי מהמצח של אבשלום אל אפו הקטן ואז אל הפה כששרתי לו, "אב ר הם, אל תלך לשם, כי ה ז אב, יאכל אותך האממ," והכנסתי אצבע אל פיו הקטן והזאב צחק ואני נשקתי אותו, הרעפתי נשיקות על הפה ועל האף ועל העיניים השחורות היפות. אל תלכי לשם. אבל כבר אני סוגרת את הברז ומתנגבת חזק ולובשת שמלה מנוקדת ירוקה, שרותם נתנה לי לא מזמן בניסיון לעורר לחיים את המלתחה שלי ואותי.

 ואז, חפופה, רחוצה ולבושה אני יורדת בדילוגים במדרגות ורצה במורד הרחוב ונעצרת רק רגע במעבר החצייה, שם חורקת בלמים מכונית כעוסה ובעליה מסמן לי באצבעותיו תנועה מגונה, ואני חורצת לו לשון בשובבות ואז חוצה באדישות את הכביש אל הטיילת ומוצאת שם את הנסיכה עומדת ליד ספסל צהוב, לבושה בשמלת חוף לבנה זרועה בפרחים גדולים צהובים, עומדת וסוקרת בעיניה את החוף, מחכה לי. וכשאני באה לקראתה, היא מסירה בדרמטיות את משקפי השמש שלה ומביטה לרגע ארוך קצת יותר מהנדרש ואומרת: "טוב שבאת, כבר חשבתי שלא תחזרי." ואני אומרת שמה פתאום, הבטחתי ובאתי, והנה אני כאן ואפשר ללכת לאכול.

במסעדה אני מזמינה ארוחת בוקר ישראלית זוגית לשתינו. רק אנחנו כאן במרפסת הגדולה הצופה על הים, שעמודיה מקולפים ורצפתה עשויה קורות עץ שחוקות ועכשיו, מחוץ לעונה, היא כמעט שוממה. המלצרית האטית מביאה לנו אומלט פטריות קצת קר מדי וסלט קטן וקצוץ, מיץ תפוזים וממרחים מסודרים בפנכות קטנות וגמדיות שמזכירות לי את תופיני הפלסטלינה שהכנתי לבובות שלי ואיך שהתאכזבתי תמיד כשהצבעים, שהיו יפים וברורים ומובחנים בתחילה, הפכו למין ורדרד אפרפר דוחה אחרי שערבבתי אותם.

השיחה מתחילה לאט ובקושי, ואני מאמצת את האנגלית שלי, שחורקת קצת מחוסר שימוש, אבל שמן חיוכיה של הנסיכה עושה פלאים ובתוך כמה דקות אני שבה ושוחה בה. היא מציגה את עצמה: מתברר שקוראים לה לילי. היא כאן בביקור, כמו שכבר סיפרה לי, אצל סבתא שלה. אמא שלה עברה עוד לפני שהיא נולדה ללונדון והתחתנה עם ארתור ונשארה לגור שם, ואת לילי היו שולחים פעם בשנה, בחופש, לסבתא דֵבּוֹרה שגרה ברחוב גורדון, ועכשיו היא באה פעם אחרונה לכאן, לפני שסבתא עוברת לבית אבות ברמת השרון, כדי לעזור לה להתארגן ולהיפרד מהבית וגם לנוח קצת אחרי הקולג' ולחשוב מה לעשות עם עצמה. לילי ממשיכה ומפטפטת תוך כדי שהיא אוכלת בנימוס, מפית פרושה על רגליה ומזלג וסכין משקשקים באלגנטיות.

ללילי אין בעיה לפטפט על עצמה עם עצמה, ואני מסתפקת בקטעי קישור של "או רילי!" ובצחקוקים לא מעושים כלל, כי לילי באמת מצחיקה, במיוחד כשהיא מתארת את אמא שלה, הישראלית לשעבר, הדאגנית כל כך, ואת אבא ארתור, שעובד בסיטי של לונדון כרואה חשבון שזה לדעתה של לילי, "העבודה הכי משעממת בעולם," ומדי פעם היא נזכרת שאני שם ושואלת מה אני עושה והאם יש לי בוֹיפרנד ומה אני לומדת ואיפה ההורים שלי גרים.

לא בקלות אני מצליחה להסיט את השאלות ממני, כמו שחקנית מטקות מיומנת אני מכה בשאלות ומחזירה אותן ללילי, ששבה ומלהטטת בשברי המשפטים ומחזיקה אותם לבד באוויר ומספרת שגמרה את הקולג' אבל היא באמת עוד לא יודעת מה לעשות עם עצמה, ולכן החופשה הזאת באה לה בדיוק בזמן, אבל ארתור אמר לה שמספיק עם השטויות שלה וכשהיא חוזרת הם צריכים לנהל שיחה רצינית ולהחליט מה היא רוצה לעשות עם עצמה. ולילי לא יודעת מה לעשות עם עצמה, כי באמת אין לה שום מושג מה היא בכלל רוצה מהחיים שלה או מעצמה, ואני צוחקת ולילי צוחקת מהצחוק שלי, והמלצרית גרורת הרגליים באה ושואלת אם הכול בסדר, ואני עונה שכן, מצוין, והפעם גם מתכוונת לזה.

אבל אז לילי מחליטה שגם אני צריכה לספר לה משהו על עצמי, כי לא נעים לה לעשות את כל הטוֹקִינְג בעצמה, אפילו סבתא שלה אומרת שללילי אין שום בעיה לדבר אוטוסטרדה מעכשיו ועד הודעה חדשה, ואני מתרצה ומספרת לה איך פעם, כשהייתי קטנה, הלכתי לאיבוד בים וישבתי על הספסל הזה, הצהוב, שלידו נפגשנו הבוקר וחיכיתי לאמא ואז הגיע לשם שוטר אחד ולקח אותי לתחנת משטרה. עכשיו כשאני חושבת על זה, אני מתפלאת איך לא נבהלתי אז, אבל לא, זאת באמת היתה הרפתקה נהדרת, אני בתחנת המשטרה, מול שוטר אחר, בכיר יותר כנראה וחמור סבר שניסה נורא לברר איך קוראים לי ואיפה אני גרה, וככל שהוא רצה יותר, כך התחשק לי פחות לגלות לו.

בסוף הלכנו, יד ביד, ילדה ושוטר, אל חוף בוגרשוב, ורצתי לתוך המים, והשוטר אחרי. ולילי מנענעת בראשה כלא מאמינה. ואני אומרת, "כן, בחיי, אני זוכרת איך הוא נכנס פנימה עם המדים והכול ושחינו, ופתאום ראיתי את אמא שלי עומדת על החוף וצורחת בקולי קולות 'ענבל!' ורצתי אליה." "והשוטר," שואלת לילי, "מה קרה עם השוטר?" "אני באמת לא זוכרת," אני עונה לה. "אני באמת לא זוכרת מה קרה איתו, אחרי שנכנס לים עם המדים והכול, מעניין מה קרה לו באמת."

וכשהמלצרית מביאה שני ספלים של הפוך שלב מצויר עליהם בחסות הברמן המשועמם, מביטה לילי בקפה ומביטה בי ואז שולחת רגל מתחת לשולחן, רגל יחפת כפכפים שמדגדגת את הרגל שלי, אדומת הציפורניים. חמימות עולה בי מהרגל, אל המפשעה ומשם במעלה עמוד השדרה וממנו אל האוזניים שלי, שמסמיקות, תמיד הן מסמיקות כשאני נבוכה ולילי מצחקקת ואומרת: "את כזאת חמודה כשאת מסמיקה." "מה פתאום מסמיקה," אני עונה לה, "פשוט קצת חם לי מהקפה וכל זה," ולילי אומרת לי, "בסדר, בסדר, סתם צחקתי," וממשיכה עם הרגל, שהופכת נועזת יותר ומטפסת עכשיו במעלה הירך מבפנים והרגל הזאת גמישה מאוד מסתבר, והרגל הזאת לא יודעת עלי כלום, בעצם, ומה היא רוצה ממני, האנגלייה הזאת עם הרגל שלה, מה היא יודעת עלי בכלל? שתלך מכאן, הרגל הזאת, ומתחשק לי לתפוס את הבוהן ולצבוט אותה חזק ולראות את לילי מתפתלת מולי וצועקת, "סטופ איט! סטופ איט פליז!" תפסיקי, אני אומרת לעצמי, תפסיקי עם השטויות שלך, תיהני מהרגע, מהרגל, תעזבי את הרחם שלך במנוחה.

למרבית הפלא אני מצליחה, כמעט, ליהנות. לילי עוברת לשבת לידי ואנחנו מביטות בים ואני מצביעה לה על יפו שבמרחק, ואומרת לה שכדאי לה לבקר בשוק הפשפשים שם ובמסעדה הנחמדה שבאמצע השוק, שם מגישים את האוכל על מגוון אֶקלקטי של צלחות ויושבים על כל מיני כיסאות שמוצעים למכירה, ולילי אומרת שזה נשמע נהדר ושואלת אם אסכים לקחת אותה לשם, ואני מסכימה ושומעת את עצמי אומרת שבטח, בשמחה, אפילו מחר, לפני משמרת הלילה שלי.

 רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן