"אליס מבעד למראה": הפקה עליזה מדי
טים ברטון עשה ב-2010 מיליונים מהדמויות של לואיס קרול, כך שסרט המשך היה רק עניין של זמן - עם או בלי קשר לסיפור המקורי. מיה וואסיקובסקה, ג'וני דפ והאחרים חוזרים לעוד מפגן של היפראקטיביות צבעונית, חלולה ומוגזמת ב"אליס מבעד למראה", הפעם בהובלת הבמאי ג'יימס בובין. ושוב, הבלגן חוגג
מבין כל העיבודים לעבודותיו של לואיס קרול, העיבוד הקולנועי של טים ברטון "אליס בארץ הפלאות" (2010) מחזיק בשני שיאים. הראשון - שיא כספי. עם הכנסות שחצו את רף מיליארד הדולר, ניתן לשער שהסרט הרוויח יותר מכל העיבודים הקודמים, בכל מדיום, גם יחד. השיא השני הוא היותו העיבוד הגרוע ביותר שנעשה לעבודותיו של קרול (לא בדקתי, אבל אני מוכן להמר שגרסת הקומדיה המוזיקלית-פורנוגרפית מ-1976 מוצלחת יותר).
ברטון לא יצר סרט בינוני באופן סתמי, אלא מוצר הרומס את הדמיון הפרוע והשנינות הסאטירית של המקור. המהלך העלילתי האקסצנטרי הפך להרפתקה במתכונת השטאנץ הארכיטיפי והמשומש של הקולנוע ההוליוודי. סדרה של מהלכי העצמה עד ההכרעה של המפלצת – כאילו מדובר במשחק מחשב נחות.
חדשות טובות: אחד משני השיאים נשבר ב"אליס מבעד למראה" ("Alice Through the Looking Glass"): נמצא עיבוד גרוע יותר. כפי שניתן לנחש מהשם, יש, לכאורה, קשר לספר ההמשך ל"אליס" "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם" (1871). בפועל הקשר גובל באפסי. הפעם ברטון אינו הבמאי אלא רק אחד המפיקים, כך שהשפעתו הישירה זניחה ביותר. ג'יימס בובין, מי שביים בשנים האחרונות את שני סרטי החבובות, החליף אותו כבמאי. לרגע קצר ניתן היה לקוות שהוא יביא ראייה נועזת יותר לתכנים של המקור הספרותי, אך, בפרפרזה על דנטה, הנכנסים לאולם ההקרנה צריכים לזנוח כל תקווה.
גם אם ברטון אינו הבמאי, רוחו שורה על התוצר. עיצוב הדמויות הקיצוני, אותה מלכודת שהוכחה כיעילה בפיתוי צופים לסרט הקודם, נשאר כשהיה. "אליס מבעד למראה" הוא פסולת סינתטית של דמויות מוזרות הנשפכות מכל עבר, וממוקמות בתוך סביבות אנימציה ממוחשבת שכולן עיצוב "משוגע". בפועל כל המוזרות והשיגעון מהווים מעטפת נוצצת לתוכן בנאלי.
הצלחתו של הסרט הקודם העידה על קיומם של לא מעט צופים שככל הנראה לא הכירו את המקור הספרותי (קשה להאמין שניתן ליהנות גם מהספר וגם מהסרט). זהו קהל עם סף גירוי גבוה במיוחד שהגן עליהם מפני התקף פרכוסים נוכח התזזית על המסך. יש להניח שגם הסרט הנוכחי יהיה מקור להנאה לצופים אלה. שיבושם להם.
ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע:
אפילו במוצר כה נפסד, ניתן לזהות את הכוונות הטובות שהיו לפני שנקברו תחת ערמות ה-CGI. התסריטאית היא לינדה וולברטון, מי שחתומה כתסריטאית על כמה מההצלחות של דיסני בשנות ה-90 ("היפה והחיה", "מלך האריות"), ושחזרה לעבוד עבור דיסני בשנים האחרונות לא רק על סרטי אליס, אלא גם על "מלפיסנט" (2014) הפריקוול האלטרנטיבי ליפיפייה הנרדמת שזכה להצלחה גדולה.
וולברטון מנסה לעצב את אליס (מיה וואסיקובסקה) לא כילדה, אלא כאישה צעירה בעלת רוח גבורה, והכרה בכך שאינה נופלת בדבר מכל גבר. העידן הוויקטוריאני המוצג בסרטי אליס מעוצב מחדש בטכנולוגיית רטרו אלטרנטיבית ("סטימפאנק"). ה"אי-גיון" של שלהי הילדות של קרול מוחלף ב"אין דבר העומד בפני הרצון" של האישה הצעירה השולטת בזמן במרחב ובטכנולוגיה.
ברמה העלילתית, הסרט הקודם כבר גנב אלמנטים ודמויות שהיו בספר השני, כך שבעיבוד הספר השני אין ברירה אלא להמציא דמויות ומהלכים עלילתיים שאין להם ולו קשר קלוש למקור הספרותי. אליס מתחילה את הסרט במציאות כקפטנית ספינת סחר, המבצעת מהלך התחמקות נועז מול פיראטים במהלך סערה, תוך תמרון בין סלעים המאיימים להוריד את הספינה למצולות.
יכולותיה האדירות של הגיבורה אינן מספיקות בכדי להציל את ספינתה (הקרויה "הפלא") מידיו של מחזר מתוסכל ובעל ממון (אד ספילרס) שרוקם עסקה עם אמה של אליס (לינדסי דאנקן) במטרה לקרקע אותה למשרת פקידה בחברת הספנות.
שיבתה של אליס לארץ הפלאות מתרחשת על רקע אירועים במציאות, ומעמידה בפניה אתגר חדש ולכאורה לא קשור. משפחתו של הכובען המטורף (ג'וני דפ) נעלמה, והוא שקע בדיכאון. הניסיון של אליס לפתור את התעלומה מוביל לעלילת מסע אחורה בזמן.
ברקע ישנה גם היריבות המתמשכת בין שתי המלכות - הלבנה (אן האת'אוויי) והאדומה (הלנה בונהם קרטר - שהתגרשה מברטון אך עדיין מתפקדת כבובה בשיגיונותיו). המסע בזמן חושף גם את שורשיה של יריבות זו. בנוסף, עצם השגת היכולת לנסוע בזמן מחייבת התמודדות עם האנשתו של הזמן - המגולם על ידי סשה ברון כהן בדמותו של גבר משופם שבחציו הוא מנגנון מכני של שעון, בעל עיניים כחולות ומבטא המזכיר, משום מה, את במאי הקולנוע ורנר הרצוג.
שלושת הקווים העלילתיים אמורים להיות קשורים בזכות מה שמתברר במהלך הנסיעות החוזרות בזמן (באמצעות מכשיר/רכב הכרונוספירה).
לכל הקווים העלילתיים - אליס מול אמא שלה, היריבות בין המלכות, ותעלומת משפחת הכובען – יש קשר ליחסים בעיתים בין הורים לילדים. בפועל כל העסק לא מתחבר, הבלגן חוגג, ונדמה כי לא עלילה אלא צורך אובססיבי להדהים את הקהל הוא המניע לתנועה מרגע לרגע.
כל הרעות החולות של הקולנוע העכשווי נמצאות בסרט: הפריקוול המיותר לעלילות מוכרות, הפסיכולוגיזציה בגרוש של דמויות ארכיטיפיות, הגודש ההיסטרי המחליף מהלך בודד ובעל ערך, מבנה נרטיבי מורכב המדרדר לחוסר קוהרנטיות, וההפגזה הסינתטית של רשתיות העין.
הקלישאות החינוכיות אליהן חותר הסרט מודבקות לחלקו האחרון. ה"אין מקום כמו הבית" המסיים את הקלאסיקה הקולנועית "הקוסם מארץ עוץ" (1939) נבע באופן ברור מההתנסויות של הגיבורה. כאן, הניסיון לתת למסרים תוקף אינו יותר מאקט שרירותי מגוחך ומעיק בהיותו מתבסס על גיבוב עלילתי וגודש אפקטים חלול.
"אליס מבעד למראה" (ארצות הברית) - במאי: ג'יימס בובין. שחקנים ראשיים: מיה וואסיקובסקה, ג'וני דפ, אן האת'אוויי, סשה ברון כהן, הלנה בונהאם קרטר. אורך הסרט: 113 דקות.
