פחות מחצי אחוז מהנשים המוכות מגיעות למקלטים: "כמו כלא מיהלומים"
הגעגועים לילדים הובילו את אנסטסיה רוסנוב לעזוב את המעון אחרי זמן קצר והיא נרצחה על-ידי בן זוגה. מתוך 200 אלף נשים מוכות וילדיהן, בסך הכול 700 משפחות מגיעות למקלטים לנשים בסיכון, יותר ממחצית שהו שם לא יותר מחודש: "זה טיפה בים והמדינה לא מסייעת", אומרת מנהלת בוויצו. אישה ששהתה במקלט: "אנחנו לא חופשיות"
אנסטסיה רוסנוב נרצחה שעות ספורות לאחר שיצאה משהייה קצרה במקלט לנשים מוכות, לשם הגיעה בהמלצת המשטרה. רבות מהן מספרות עד כמה קשה לעשות את הצעד ולבקש להיכנס למקלט כזה. החששות של אותן נשים באות לידי ביטוי בנתונים. רק 0.35 אחוז מהנשים המוכות במהלך שנה מגיעות פיזית למקלטים.
בשנת 2015 שהו במקלטים לנשים בסיכון של משרד הרווחה 738 נשים ו-989 ילדים. משך השהות של בערך שליש מהנשים ארך בין שלושה חודשים לשנה, אך יותר ממחציתן שהו רק עד חודש.
"מרגע שאישה מגיעה למקלט היא והילדים מטופלים בצורה חסרת תקדים, אף הבעיה היא שרק קמצוץ מהנשים מגיעות למקלט", אומרת נוימן. "מתוך 200 אלף נשים מוכות וילדיהן בשנה, מגיעות למקלטים סביב 700 משפחות בשנה, זה טיפה בים. הבעיה הנוספת היא שהגורם לאלימות לא מטופל ואם הוא לא בוחר ללכת לטיפול הוא ממשיך להיות מסוכן. אם גבר לא הולך מיוזמתו לטיפול המדינה יכולה לכפות עליו בצו כחלק מהליך משפטי, דבר נוסף שחייבים הוא ניטור אלקטרוני שמציל חיים. בלי זה אין טעם בעוד 200 מקלטים. צריך לפתור את הבעיה ולפתור את הצד השני של המשוואה.
רבקה נוימן, מנהלת האגף לקידום מעמד האישה בוויצו, ניהלה מקלט לנשים מוכות במשך 20 שנה ואומרת כי רוב המקלטים אינם מתאימים לאוכלוסיות מיוחדות ולכן הנשים לא יגיעו למקלטים כלל. "לא כל המקלטים נגישים לנשים שהן נכות. בנוסף, רק עכשיו מכשירים מקלטים לנשים עם ילדים בגיל ההתבגרות ומעלה. יכולות להיות רשימות המתנה, ויש תקופות של עומס, אבל מעולם אישה לא נשארת בחוץ, אבל לעיתים זה מה שמבריח נשים".
נוימן הוסיפה כי המדינה לוקה בחסר גם בתחום ההסברתי: "כשהמדינה רוצה להתריע מפני טביעה בחופים או שלא ישתו בגליל מים מחשש לזיהום היא מוציאה הנחיה. זה אותו דבר בדיוק. זוהי סכנת חיים לכל דבר. כל רצח עושה שיח ליום-יומיים אם לא קורה משהו אחר בחדשות כמו מינוי שר כזה או אחר. החדשות זה דבר שחולף. המדינה לא מביאה למודעות. ויצו הם אלו שמפעילים קו תמיכה לגברים אלימים במעגל האלימות אז למה המדינה לא משתתפת?", תוהה נוימן.
"המשטרה - לא גורם מרתיע לגברים מכים"
בשיחה עם ynet מסבירה מ' ששהתה במקלט במשך שנה מה בכל זאת הביא להחלטה לעזוב את הבית: "בהתחלה התלוננתי במשטרה כמה וכמה פעמים על אלימות. הוציאו נגדו צווי הרחקה אבל הוא הפר אותם, וכאשר התלוננתי שוב עצרו אותו ליומיים אבל אחר כך הוא השתחרר. היו ימים שלא הייתי לוקחת את הילד לגן או מגיעה באיחור, כי הוא לא היה נותן לי לצאת מהבית. אבל מבחינת החוק כבר לא היה לי מה לעשות. לא הייתה לי אופציה אחרת אלא להגיע למקלט, שהוא כמו כלא אבל מרצון. מאוד קשה לגור שם במיוחד עם ילדים, את לא יכולה לעשות מה שאת רוצה. לעומתי, הוא אדם משוחרר וחופשי. חשבתי כמה זה לא הוגן, למה אני צריכה לצאת מהבית ולהסתתר? נתתי עוד הזדמנויות והאמנתי שיהיה טוב. אבל זה לא קרה. שילמתי על זה מחיר כבד".
לדבריה, הטיפול המשטרתי לא מספק. "הם נותנים מענה ברגע שקוראים להם, אבל לא מעבר לזה. לדעתי זה בכלל לא מרתיע, צריך לחייב גברים לעבור טיפול, כי במקרה שלי המשטרה לא הייתה גורם מרתיע. גם אחרי שיצאתי מהמקלט היום אני עדיין מפחדת, הוא עדיין בטוח שאני אתעורר ואודה בטעותי ואחזור אליו".
יעל לוין, מנהלת מקלט לנשים מוכות, מכירה מקרוב את הבעיות: "הנשים נמצאות במצב נפשי קשה. חלקן מאוד נסערות מהרצח הכפול שאירע בראשון לציון בתחילת השבוע, במיוחד לאחר שנודע כי אותה אישה הגיעה למקלט לכמה שעות ועזבה. אירועים כאלה מעוררים המון תחושות, קשיים וחרדות אצל הנשים שגם ככה מתמודדות איתן על בסיס יום-יומי. זה מציף להן את העוול שבו הן אלו שצריכות להסתתר במקלט ובן הזוג הרבה פעמים מתהלך חופשי.
"הן למעשה חוות מציאות מעוותת, מצד אחד הן מגיעות למקלט כי הן מבינות שזה הדבר הכי נכון מבחינתן כדי להגן על עצמן ועל הילדים. מצד שני, עצם ההגעה למקלט כרוכה במשבר מאוד גדול, כלומר האישה צריכה לעקור את עצמה מהחיים שלה, מהנורמליות, מהמשפחה וממקום העבודה וגם הילדים נעקרים מבית ספר, מגן, מהחברים שלהם".
לוין הוסיפה: "הרבה נשים לא מוכנות להגיע כלל למקלט בגלל הסיבות האלה בדיוק, למרות שרמת הסיכון לביטחונן גבוהה מאוד. הן למעשה נדרשות לשים את עצמן בכלא משום שהמערכת חסרת יכולת להתמודד עם מעשי הקיצון האלו". היא סיפרה כי אחוז מסוים של נשים לא יכולות להתמודד עם המצב הקיים ועוזבות את המקלט לאחר תקופה קצרה.
מי ששהתה במקלט דיווחה כי כשמגיעים אליו, "יש כמה ימים שבהם את מנותקת מהעולם, ללא פלאפונים או קשר עם הסביבה. זה מאוד חשוב ונותן זמן לחשוב על דברים. במקלט הרגשתי מאוד בטוחה ומוגנת. אף אחד לא ידע איפה אני. יש שם המון נשים שרמת הסיכון שלהן מאוד גבוהה. אם הנרצחת הייתה נשארת במקלט היא הייתה חיה היום, אין לי ספק בכלל".
אישה נוספת ששהתה במקלט מודה: "לא יכולתי לקבל את הטיפול שקיבלתי שם בשום מקום אחר. המקלטים הם כלא מיהלומים. כלומר אנחנו מקבלות שם את כל מה שאנחנו צריכות אבל אנחנו לא חופשיות. אני מבינה את הרצון של הנרצחת לשוב לחיים שלה ולעזוב את המקלט. מצד שני צריך להבין שזה מציל חיים". לדבריה, "זה מצב כל כך קשה וכואב לי כל פעם לשמוע על מקרים כאלה כי גם אני לא האמנתי שהוא יוכל להגיע למצב של רצח".
היא סבלה מהתעללות פיזית, נפשית ומינית במשך חמש שנים, אך רק לאחר שבעלה איים להרוג אותה, היא החליטה לעזוב את הבית ולהגיע למקלט. "זה היה משהו שעשיתי בהפתעה, הוא אמר לי בפירוש שזה הסוף שלי ולא הייתה לי ברירה אחרת, ברחתי מהבית בלי לדעת איפה אני אשן בלילות ומה אני עושה עם הילדים שלי. התקשרתי לקו תמיכה טלפוני ושם הבהירו לי שאני במצב מסוכן מאוד ושאני חייבת להגיע למקום בטוח. לפני זה אפילו לא פניתי למשטרה, כי הוא עקב אחריי לכל מקום".
עוד סיפרה: "רק אחרי שהגעתי למקלט ועברתי שם טיפול משמעותי הבנתי שאני צריכה ללכת למשטרה, הייתי צריכה המון כוחות בשביל הצעד הזה. לא קל להגיד לעצמך, 'את אישה מוכה', 'את חיה עם מפלצת שמסוגלת להרוג אותך'. לקח לי זמן להגיד לעצמי שאני בסדר וזה הוא שלא בסדר. את נחשפת לנשים שנמצאות במצב דומה ומקבלת פרופורציה ומשמעות אחרת לחוויה הנוראית שעברת".
היא הוסיפה כי במקלט היא אמנם הרגישה מאוד בטוחה אך הפחד תמיד ליווה אותה. "צריך להכריח אותם לקבל טיפול, כי בצד השני זה רק יכול להחמיר ואז זה לא משנה כל מה שאת עוברת כי כשתשתחררי הוא עדיין יהיה באותו מצב. כרגע יש תחושה של אוזלת יד".
הצעה: הקמת רשות לאומית לטיפול באלימות במשפחה
בהצעה שיזמה רונית ארנפרוינד כהן, לשעבר יו"ר ומייסדת ארגון הגג "המקלטים" ודירות מעבר, סקרו היא ואנשיה את המצב הנוכחי בארץ בנוגע לאלימות ובכלל זה עבירות מין - והוכיחו עד כמה המערכות המטפלות בקורבנות עבירה אינן מתואמות, ועד כמה בורות וחוסר ידע ניכרים בכל מנגנוני אכיפת החוק.
לפיכך, המליצו להקים רשות לאומית ש"תקבע ותנהל מדיניות כוללת של טיפול, התמודדות ושיקום קורבנות האלימות במשפחה, שלא תתנהל מתגובות והיגררות ליוזמות כאלה ואחרות, אלא תיקח אחריות על קביעת מדינות לאומית, הכוונה ובניית רצף של עבודה טיפולית, מקצועית, תוך פיקוח ודאגה להוצאה לפועל של כל התוכניות. הרשות הלאומית תבנה מדיניות לאומית לכל משרדי הממשלה, הארגונים החברתיים והפילנתרופיה הפרטית מהארץ ומחו"ל ותהיה כפופה למשרד הרווחה".
בין השאר ציינו גם כי יש צורך בבניית תוכנית לטיפול בגברים מכים. "מעבר לאכיפה במסגרת הליך משפטי, יכול להיעשות מרצונם החופשי ומתוך ומודעות עצמית של הגברים ורצון לקחת אחריות אישית לשינוי דפוסי ההתנהגות האישיים שלהם, וכפועל יוצא מהתגייסות פנימית או לחלופין חיצונית שנובעת מתוך רצון להימנע מסנקציות ואיומים בטווח הקרוב או הרחוק. כך או כך אין ספק כי התוכניות לגברים מכים צריכות להיות רבות יותר, מגוונות ונגישות יותר".
לפנייה לכתב/ת 
