גמר אכזר / טור
ריאל מדריד לא הפכה להיות אלופת אירופה בזכות מהלך מבריק, לא בעקבות ערב מושלם של כדורגל ובהתחשב בדרך הנוחה שהיתה לה בשלבים הקודמים הפנדלים גם לא עשו איזה צדק היסטורי. ועדיין, כל זאת אינו מוריד מעוצמת הקבוצה, שעברה את ברצלונה במספר הנפות הגביע מאז הקמת ליגת האלופות. אורי קופר מנתח משחק גמר בו הכאב של סימאונה ואתלטיקו לא פחות משמעותי מהחגיגות של רונאלדו
לכל גמר יש תמונה משלו. תמונה שמתנוססת על שערי העיתונים, תמונה שנשארת מזוהה עם המעמד, תמונה שתולים על הקיר (או, היום, הופכת לשומר מסך במחשב). התמונה החצי-רשמית של גמר ליגת האלופות 2016 תהיה של כריסטיאנו רונאלדו, עם חזה מנופח, חוגג את הבעיטה המוצלחת שסידרה לריאל מדריד את אליפות אירופה, אבל במקביל לחגיגות, בצד השני של המגרש, נעמד חואנפראן ליד יציע אוהדי אתלטיקו וביקש סליחה. זו הייתה תמונה לא פחות חשובה.
הבכי של חואנפראן, העצב של השחקן היחיד שהחמיץ פנדל בדו-הקרב הדרמטי, היה שווה ערך סיפורי לשמחה של רונאלדו כיוון שריאל לא ניצחה במשחק בזכות מהלך גדול והפנדלים גם לא עשו איזה צדק היסטורי. תוצאת המשחק הזה הייתה תלויה על חוט השערה. מתחילת המחצית השנייה לריאל לא היה יתרון במגרש ואם מסתכלים אחורה, על הדרך ששתי הקבוצות עשו עד הגמר, אז ודאי שלאתלטיקו הגיע יותר. הקבוצה של דייגו סימאונה הדיחה את באיירן מינכן וברצלונה ובעצם עשתה עבור ריאל את העבודה. הבלאנקוס, לעומתם, הפכו לקבוצה הראשונה מזה 30 שנה שזוכה בתואר מבלי להדיח אף אלופה קודמת בדרך. גמר אכזר.
ככה זה פנדלים, אכזריים - תמיד ידענו את זה ותמיד נדע - אבל הדבר אינו מוריד כמובן מעוצמת המועדון הקרוי ריאל מדריד שגם בעונות פחות גדולות, גם אחרי 525 ימים רצופים ללא תואר, מצליחה להשיג את הגביע החשוב ביותר. המספר המדובר הבוקר הוא 11, מספר אליפויות אירופה של ריאל, אבל המספר שמהווה ציון דרך הוא דווקא 5. עזבו רגע את האליפויות של שנות החמישים, שימו אותן בצד. ליגת האלופות שאנחנו מכירים היום, במתכונתה כליגה ממש, התחילה בעונת 1992/93 ומאז ריאל זכתה בתואר חמש פעמים, יותר מכל קבוצה אחרת. אתמול היא עברה את היריבה הגדולה ברצלונה שמחזיקה בארבעה תארים כאלה.
ריאל השיגה את הגביע בעל האוזניים הגדולות לא בדרך ריאל-מדרידאית קלאסית. נהוג לומר שבסנטיאגו ברנבאו מאמנים לא נמדדים רק בזכות תארים אלא גם לפי שליטה במשחקים, יופי המשחק והתקפיותו. זה ממש לא מה שקרה אתמול. להיפך, ריאל לקחה את הגביע כשהיא מתנהגת קצת כמו אתלטיקו: שער מוקדם (בנבדל של 23 סנטמיטרים בדיוק, מדוד במצלמות), התגוננות, יציאה להתקפות מהירות ומשחק מצוין של כל שחקני מרכז השדה שלה. קאסמירו המעולה רשם שמונה תיקולים, יותר מכל שחקן אחר. לוקה מודריץ' ייצר שבעה מצבי הבקעה, יותר מכפול מכל שחקן אחר. טוני קרוס היה נפלא עד שהוחלף.
זינאדין זידאן, שהפך לאדם הראשון שזוכה בליגת האלופות, כשחקן, עוזר מאמן ומאמן, הכין את ריאל טוב לשיטת המשחק של אתלטיקו והדבר בא לידי ביטוי במחצית הראשונה, אבל החילוף של קרוס באיסקו פגע בקבוצה ועזר לאתלטיקו להשתלט על העניינים. אתלטיקו סגרה את המשחק עם אחוזי החזקה בכדור גבוהים משל ריאל ואנחנו מדברים על קבוצה שאף פעם לא מחזיקה יותר מדי בכדור במשחקים גדולים. כן, אפשר לומר שריאל לקחה את הגביע בדרך קצת "אתלטיקואית".
"פנדלים זה מזל", אמר רונאלדו בסיום ואיך שהמזל התאכזר לדייגו סימאונה ואתלטיקו. החילוף שעשה סימאונה במחצית, אז הכניס את יאניק קראסקו, שינה עבורו את המשחק. הבלגי התעלל בדנילו וגם גאבי רשם משחק אדיר, אבל חשוב לומר שריאל עדיין הגיעה למצבים טובים יותר. חוץ מהפנדל המוחמץ של אנטואן גריזמן כמובן.
בדקות האלה, כשאתלטיקו החזיקה בכדור, היה אפשר לראות איזה שחקן גדול גארת' בייל, לדעת רבים השחקן הטוב ביותר בצד הלבן של המגרש. ברור שרונאלדו לא היה מאה אחוז בריא ואילו בייל גרם כל הזמן לסכנה. הוא גם בישל, בנגיחה לאחור (בייל, למי שלא יודע, הוא השחקן שהבקיע הכי הרבה בנגיחות בליגות הבכירות באירופה העונה) לסרחיו ראמוס. אגב, ראמוס, שלפני שנתיים כבש בגמר את השער שבסופו של דבר נתן לריאל את הגביע, הוא השחקן החמישי מאז הקמת ליגת האלופות שמבקיע בשני גמרים שונים. קדמו לו לאו מסי, רונאלדו, ראול וסמואל אטו, כולם שחקני התקפה אדירים. וראמוס הוא בכלל בלם.
בהארכה השחקנים של שתי הקבוצות נפלו מהרגליים והפנדלים היו מעט מוזרים כשכל החמישה של ריאל הלכו לאותה פינה, הימנית, בעוד השוער יאן אובלאק לא מזנק למקום. גם הגמר הקודם בסן-סירו, בין ולנסיה לבאיירן מינכן, הסתיים בפנדלים כשאז ניצחו הגרמנים. מאמן ולנסיה באותו משחק, הקטור קופר, ארגנטינאי כמו סימאונה, רשם שני הפסדים רצופים בגמר הצ'מפיונס. סימאונה הפסיד פעמיים בשלוש שנים, אבל אין סיכוי שתדבק בו תדמית הלוזר שנחרטה בזכרון לגבי קופר. סימאונה הוציא מספיק מים מהסלע כדי שהדבר ייחסך ממנו.
ריאל מדריד, מצידה, תיזכר תמיד כווינרית, גם אם לא עברה עונה גדולה, גם אם לא הייתה דומיננטית מספיק בגמר. בסופו של דבר היא אלופת אירופה בפעם השנייה בשלוש שנים, ההישג הכי גדול שאפשר להגיע אליו במפעל בו בלתי אפשרי לזכות פעמיים ברציפות. כן, כדורגל הוא עולם אכזר, ובעיקר פנדלים, אלא אם כן אתה בצד המנצח.
לפנייה לכתב/ת 
