גאווה ישראלית: ספרים להט"ביים בעברית
עוד לפני שהיה פה קולנוע גאה, מוזיקאים מחוץ לארון וגיבורי טלוויזיה שאוהבים את בני מינם - הספרות העברית הייתה חלוצת התכנים הלהט"ביים. מכתיבה על מפגשים חפוזים בגנים חשוכים, דרך מעלליו של בלש מוחצן ולא גברי במיוחד ועד ספרי ילדים: ציוני דרך גאים
"בעד ההזיה", מאת יותם ראובני (הוצאת "עכשיו")
ב-1977 ראה אור ספרו הראשון של יותם ראובני, שסימן אבן דרך בספרות העברית. לראשונה נכתב ספר שעוסק בגלוי בחוויה ההומוסקסואלית על שלל מורכבויותיה. יותר מכך, פתאום קם יוצר מקומי ומקורי, שהעז להציג את עצמו ואת החוויה הגברית ה"אחרת" באור השמש, ולאוורר אותה מהמחשכים.
עם זאת, "בעד ההזיה" היה רחוק מקבלה. הספר הוא וידוי של אדם צעיר שהולך ומתבונן בעולם, כעולם שלא בהכרח מקבל אותו לחיקו, הוא חריג שנידון לשוטט בעולם.
בשנה האחרונה חזר ראובני אל הזירה הספרותית עם "האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן" (הוצאת אפיק), שתיארה את חייו, החל משנותיו הראשונות בארץ, ולא פחות מכך את החברה הישראלית בעיניו של מהגר. בעוד ההומוסקסואליות השתרשה והתקבלה כיום ביצירה הישראלית, אפילו כבשה את הפריים טיים, ראובני נותר, כנראה, אאוטסיידר נצחי.
"תאנים, אהובתי", מאת דנה ג. פלג (הוצאת "שופרא")
"זה המצב: אני מאהבת של מישהי. המישהי הזאת נשואה. היא נשואה לגבר, והיא אפילו לא חיה אִתו. אני לא אכתוב כאן את השם שלה כי היא די מפורסמת, אמנית, ואני לא אגיד באיזה תחום. היא נשואה לאיש הזה, שגם הוא מין אמן כזה, לא בדיוק, אבל כותב כל מיני דברים. בקיצור, בברנז'ה. איפה שאני לא. וגם ככה אמרתי יותר מדי, אני חושבת". כך, בכתיבה ישירה וחפה מציוריות מיותרת, כתבה פלג את סיפוריהן של לסביות צעירות שמתנסות, טועות ומתאהבות במה שלא שלהן.
מדהים לגלות שעד שנת 2000, בה יצא לאור "תאנים, אהובתי", לא היתה פה ספרות לסבית שמדברת על אהבה נשית בריש גלי. משפטים כמו "היה לי חצי חבר כזה, שההורים שלי קיווּ שאתחתן אִתו, אבל אני ידעתי שאני לא רוצה" שפלג מוציאה כמעט בטבעיות, פוצצו משהו, הרגשה, אולי הכרה שהמון נשים חיכו לה. היום זה כבר נראה מובן מאליו וישנה ספרות מרובה שעוסקת בנושא במגוון מנעדים רגשיים, אך שמה של פלג עולה שוב ושוב כאשר מדברים על הייצוג הלסבי ולא פחות מכך, גם על כתיבה נהדרת.
תשבץ של אהבה נשית
"גן העצים המתים", מאת יוסי אבני (הוצאת "כנרת, זמורה ביתן")
שנת 1995, השנה בה ראה אור ספרו של אבני, הייתה טראומטית לחברה הישראלית שנקרעה בין פיגועים מדממים לרצח רבין. מצד שני, נראה היה שהקהילה הלהט"בית הגיעה לשיא של פריחה ציבורית, ותל אביב הפכה מעיר מקומית סוערת לעיר קוסמופוליטית סוערת. ישראל המדממת גם נפתחה לעולם הגלובלי והקפיטליסטי. הסיפורים הקצרים והחושפניים של אבני-לוי התאזנו על התפר שבין הפריצה למפת הגאווה העולמית לבין חוסר הקבלה שעדיין נותרה בחלקים גדולים של הציבור. הכתיבה החשופה של אבני פשוט סיפרה איך זה להיות הומו באותן השנים. למשל צעיר שמספר את מחשבותיו במקום הכי בודד - גן העצמאות, על רכס הכורכר מול הים. צעיר שרק מקווה שיש שם מישהו שמצפה לו במקום כלשהו.
"חורף-קיץ", מאת שי פניגר (הוצאת "מטר")
סיפורי ההתבגרות הישראליים תמיד היו עניין לא פשוט. החספוס הצברי מעולם לא היטיב עם הרגישים יותר, וסיפורי יציאה מהארון הם עניין קשה עוד יותר בגילאי ההתבגרות. דווקא על הרקע הזה הבהיק ספרו של פניגר, שכתב את דמותו של אורי שטיין, נער בן 17 בפריפריה, המיטלטל על הקו שבין הקריות לחיפה, ומנסה למצוא מי ומה הוא. אם לא מספיק שיש לו משפחה וחברים על הראש, כמו לכל המתבגרים, מגיע גם יונתן שמכווץ את ליבו ועושה הכל למסובך הרבה יותר. אם בשנים האחרונות התבססו בישראל מסגרות מעצימות לנוער להט"בי, היינו רוצים לראות גם יותר ספרות שעוסקת בהן.
"אין סודות בחברה", מאת יונתן שגיב (הוצאת "כתר")
בלש קווירי ישראלי. לא ברור איך עד שיצא ספרו של שגיב, לא היו כאן פותרי תעלומות שמזגזגים בין זהויות מגדריות, אבל ברור לגמרי שאנחנו חייבים עוד כמה כאלה. עודד "החופרת" חפר הוא כל מה שדמותו של הבלש לא אמורה להיות: נמוך, שמן, מובטל וכן, גם אוחצ'ה מהממת. גם התעלומה שלפתחה של החופרת - אחותה של סוכנת נדל"ן מצליחה שצנחה מחלון חדר בית החולים בו הייתה מאושפזת - כאילו נלקחה מטלנובלה ארגנטינאית גדולה מהחיים. וכך, בין רפרנסים תרבותיים ושפה משוחררת, מצטיירת דמות באמת יוצאת דופן, שהיא הכי רחוקה שאפשר מדמות הבלש המהורהר והשותק. חופרת, הבנתם.
החופרת בפעולה
"סיפורו של משולש ורוד", מאת אסתי שקדי (הוצאת "דני ספרים")
אין דבר מכמיר לב יותר, יודע כל הורה, מילד שנתקל בדחייה חברתית. גם המשולש הוורוד והחינני בספרה של שקדי נתקל בלא מעט כאלה. הוא חי בעולם של אימהות עגולות ואבות מרובעים ואיך נאמר זאת בעדינות, לא מצליח להיות אף אחד מהמודלים האלה. גם ב"גן המסגרות" אליו הוא הולך אף ילד לא מעוניין ללכת לקראתו. דרך העיניים של המשולש הבאמת שובה לב הזה, יכולים הילדים לתהות על היחס אל השונה או להזדהות עם חריגות. זהו אמנם לא ספר להט"בי באופן חד משמעי, אבל הוא אחד הראשונים שהתייחסו לנושא במרומז.
"נעמת לי מאוד", מאת עמי גדליה (הוצאת "ידיעות ספרים")
טליה, שמגיעה לחוג טלוויזיה ומתאהבת בנערה אחרת, היא בדיוק המקבילה הנשית ל"חורף-קיץ" והמענה הנחוץ לנערות שמגלות חיבה לבנות כיתתן ורוצות להבין מה בעצם עושים עם זה. גדליה בנתה גיבורה שהיא לאו דווקא בעלת תשובות, אלא כזו שמרשה לעצמה לרפרף בין האפשרויות שמציעים הנעורים. אין במחוזותינו הרבה גיבורות לסביות, ולכן חידש ספרה של גדליה את מנעד הקריאה בתחום. הסופרת, שקרובה מתוקף עבודה כספרנית לבני הנוער גם ברגעיהם השקטים, מונעת מרוגע פנימי שנותן קרקע בוטחת לקוראים.
"נפלאתה - אונתולוגיה של שירה להט"בית", בעריכת דורי מנור ורונן סוניס (הוצאת "חרגול")
השירה חייבת "לעמוד על מכונת כביסה מקולקלת ולדבר", כתב המשורר חזי לסקלי. נראה שזה מה שעמד לנגד עיניהם של דורי מנור ורונן סוניס כשהציבו לעצמם את משימת "נפלאתה". אסופת השירה הרחבה הזו מלקטת שירה להט"בית מכל הזמנים ומכל קצוות תבל - מיוון העתיקה ועד יונה וולך. הגדולה של האונתולוגיה שערכו השניים, היא בפרספקטיבה הרחבה על אמנות שעיסוקה אהבה, תשוקה ואירוטיקה חד מינית. מעין הוכחה ניצחת לכך שמשיכה חד מינית הייתה קיימת תמיד, בכל מקום. הקריאה ביצירות מגוונות שאומרות אותה מרחיבה את הדעת ואת הלב.
"נפלאתה". חסר תקדים
"דרך גבר" - מאת ירון פלג (הוצאת "שופרא")
ראוי לומר כאן מילה על פועלו של המשורר והסופר אילן שיינפלד בזירה המקומית. מעבר להיותו יוצר פעיל, שיינפלד איפשר דרך "שופרא", הוצאת הספרים שהקים, פרסום של יצירות גאות מכוננות, לא פחות. חלק נכבד מהספרות הוורודה על המדפים בישראל ראה אור ביוזמתו, בין היתר גם "דרך גבר" של ירון פלג, שסוקר את ההומו-ארוטיות בספרות העברית במבט ניתוחי-מקצועי. כי אם יש אהבת גברים אצל כותבים מכוננים כמו מנדלי מוכר ספרים, סמילנסקי וכן, גם עוז, אין סיבה שלא יהיה לנו ספר שמציע לנו התבוננות מחקרית עליה.
"באר חלב באמצע עיר" - מאת חזי לסקלי (הוצאת "עם עובד")
לסקלי, שכבר הוזכר כאן, תרם לא מעט לניראות ההומואית של שנות השבעים והשמונים בישראל, והוא לדעת רבים המשורר ההומו הישראלי החשוב ביותר שצמח כאן. על אף מותו בגיל צעיר ממחלת האיידס, לסקלי נותר קול ייחודי מאוד, בעיקר בכך שמצד אחד כתב שירה בגובה העיניים, ומצד שני השתמש בשפה כדי לחתור תחת המוכר והנוח. בדקנו, ונטייתו המינית לא מוזכרת בעמודים המוקדשים לשירתו באתרי מט"ח ומשרד החינוך, אבל אולי עצם ההנגשה שלה לתלמידים היא צעד נכון בביסוסו כמשורר מכונן. ומה נכו יותר מלתת לשירה של לסקלי לדבר?
שְעַת אֶמְצַע הַלַּילָה / חֶזִי לֶסְקלִי
לְנַגֵּן בַּחֲצוֹצְרָה בְּאֶמְצַע הַלַּילָה
זֶה לֹא בִּשְׁבִילִי.
מוּטָב לִכְתּוֹב
שִיר בְּאֶמְצַע הַלַּילָה
שִׁיר לֹא מֵעִיר אֶת השְּׁכֵנִים.
אֲפִילוּ אֶת לִבִּי הוּא
אֵינוֹ מְסֻגָּל לְהָעִיר
הַשִׁיר שֶׁהֻכָּה
וְנֶאֱנַס.
