"המחלה קירבה אותי אל עצמי"
הייתה זו ההשתתפות בסרטיו של אלמודובר שפתחה לזמרת לוס קאסאל, שמופיעה בישראל במסגרת פסטיבל מדיטרנה, את הדלת לעולם התהילה. אבל על אף הצלחתה הרבה - היא עדיין נחשבת חידה. דווקא על מחלת הסרטן עמה התמודדה היא מרבה לדבר ולשיר: "כל כך הרבה פעמים מתתי. ואף על פי כן, אני פה, קמתי לתחייה"
שמה יהיה לנצח קשור בשמו של במאי הקולנוע הספרדי, פדרו אלמודובר. אחרי הכל אלו הקצוות המחוספסים שבקולהּ, העוצמה, הרגישות, החום והחושניות שבו - שיצרו את אחת הסצנות הבלתי נשכחות ב"עקבים גבוהים", אותו סרט שפתח ללוס קאסאל, עד אז, כוכבת רוק ענקית בעיקר בחצי האי איברי, את הדלת אל העולם.
"קולנוע יכול למלא את החללים הריקים בחייך ואת הבדידות", אמר אלמודובר. זה נכון גם למוזיקה של קאסאל, שנעה בין רוקנרול לקלאסיקה ספרדית. אחד הביצועים היפים ביותר לבולרו האלמותי, "Piensa En Mi", של המלחין המקסיקני, אגוסטין לארה, מגדולי הכותבים של תור הזהב באמריקה הלטינית, ולצדו "Un Ano De Amor", להיט משנות השישים של כוכבת הזמר האיטלקי, מינה, שזכה בין היתר גם לביצוע מפורסם של דלידה - סימנו אותה כמבצעת יוצאת דופן וכאחד הקולות הבולטים שיצאו מספרד.
כמעט ארבעים שנות קריירה מאחוריה ולמרות זאת אותו יום באפריל 1990 בו הקליטה בזה אחר זה את שני השירים לסרטו של אלמודובר, לא יישכח. שש שעות באולפן ההקלטות במדריד, שינו את חייה. מזמרת רוק, שרבים השוו לכריסי היינד, עברה גם הקריירה המוזיקאלית שלה תפנית חדה. "אין ספק ששיתוף הפעולה עם פדרו פתח דלתות ואפשר לי להגיע לקהלים גדולים בכל העולם. אני לעולם אהיה אסירת תודה על כך לאגוסטין לארה ולאלמודובר", היא אומרת בראיון לקראת המופע בישראל.
יש משהו נוגע ללב ועם זאת נטול פאתוס ורחוק מקיטש בשירים שלה - אלה שכתבה כמו אלה שבחרה לבצע. אלה כמו אלה, לדבריה, משתרגים בביוגרפיה הפרטית שלה. "אני כותבת את החדרים האינטימיים של הנפש", היא אומרת, "אלו פניי שמשתקפים בשירים, תוצאה של החיים שאני חיה, ספרים שאני קוראת ומושפעת מהם, מראות שאני רואה ומוזיקה שאני שומעת. טקסטים של אחרים אני בוחרת קצת כמו שחקנית - השאיפה היא לתפקידים תובעניים שדורשים ממני טרנספורמציה וגורמים לי להרגיש שונה מכפי שאני. כל השירים שלי, בדרך זו או אחרת קשורים בחיי היומיום או בחיים שמתקיימים בדמיוני, שהם לעתים קרובות הרבה יותר אינטנסיביים".
על אף הפרסום הרב והמעמד, קאסאל, ששומרת על פרטיותה בקנאות, נחשבת לחידה. אישה חזקה, רבת פנים, שלא מפחדת לשבור פעם אחר פעם את הדימוי שבנתה לעצמה. זה בא לידי ביטוי גם בתהפוכות קיצוניות בדרכה המוזיקאלית שבה היא נעה ונדה בין רוקנרול, למוזיקה פופולארית, קלאסיקה ספרדית ועולמית ובין שפות שהיא לובשת ופושטת. "מוזיקה היא עבורי בת לוויה מאז שאני זוכרת את עצמי. זו החברה הטובה ביותר שלי", היא אומרת: "אני אוהבת מוזיקה ודרכה אני חיה וחולקת חוויות חיים שונות ורגשות שונים גם עם הקהל. לעבור בין שפות וז'אנרים זה כמו לצאת למסע של הרפתקאות שבו הקול שלי מהדהד בכל פעם אחרת. זה מרגיש כאילו הקול נמצא בחלל אחר. זה מעשיר אותי".
גם ההשפעות המוזיקאליות שהיא מונה מתפרשות על כל סקאלת הגוונים האפשריים: ז'ולייט גרקו, מישל לגראן, מריה קאלאס, לורי אנדרסון, AC/DC. "המוזיקה, כמו החיים, רבת פנים וגונים", היא אומרת: "יש מוזיקה להתרגש איתה, לאהוב איתה, לרקוד איתה, לכאוב איתה, לכעוס איתה, מוזיקה שמרככת, מלנכולית וכולי. זה יכול להסביר מדוע יש כל כך הרבה נקודות התייחסות שונות לאורך החיים שלי".
בשנת 2004 אחרי הפיגוע הקטלני ברכבת במדריד כתבה את "Ecos", שיר כאב שמאז היא מסרבת לשיר. "אני לא יכולה לשיר אותו יותר. זה כואב מדי", היא אומרת בתגובה לשאלה האם הפעם, דווקא בגלל שמדובר במופע בישראל למודת הפיגועים אולי בכל זאת תבצע אותו. "בפעמים הבודדות שביצעתי אותו לא יכולתי להפסיק לבכות", היא אומרת: "אני פשוט לא מסוגלת".
על אף שאינה מגדירה את עצמה כזמרת פוליטית, רחוק מכך, זו אינה הפעם האחרונה בה ביצעה שיר שנוגע בפוליטיקה. זמן קצר לאחר שחלתה במחלת הסרטן, הקליטה את "Como La Cigarra", שיר שנכתב בשנת 1972 והפך מאוחר יותר להמנון נגד הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה.
קאסאל, שהחליטה לדבר על המחלה שניצחה בהרחבה, בין היתר על מנת לחזק נשים אחרות שחלו, שרה את המילים שבעיני רבים מדברות על מחלתה. אחרי שנה וחצי של ניתוחים וטיפולים כימותרפיים, היא שרה: "כל כך הרבה פעמים מתתי. כל כך הרבה פעמים הרגו אותי. ואף על פי כן, אני פה, קמתי לתחייה".
מחלת הסרטן היתה נקודת מפנה נוספת בחייה. "המחלה קרבה אותי אל עצמי. אני יכולה לומר שכיום אני מכירה את עצמי טוב יותר. אני יודעת שהחיים קצרים, הזמן חומק במהירות. זה גורם לך להישאר צנוע יותר". בעקבות המחלה שינתה את הלוק. את השיער הארוך קצרה בהדרגה. אישה יפה, איפשהו בין ברברה לפיאף. "נשים במוזיקה משחקות תפקיד מאד מרכזי בחיי", היא אומרת ומוסיפה: "אולי זו האהבה שלי לצבע שחור שיוצר את הדמיון לשתיהן. זה צבע שמוסיף קדרות מסוימת להופעה החיצונית. בכל מקרה זו מחמאה גדולה להיות דומה לשתיים".
