המשפחה העיראקית שלי
שרי אלפי גדלה ברמת גן, הסתובבה בהפסקות עם פטרוזיליה בין השיניים מהסביח של ארוחת עשר, עושה חפלות בכל הזדמנות ולא רוצה להחביא את התרבות של משפחתה
נולדתי וגדלתי ברמת-גן, עיר הבירה של העיראקים בישראל. כמעט כל הילדים בכיתה בבית הספר היסודי שלי היו עיראקים, וכולנו הסתובבנו בהפסקות עם פטרוזיליה בין השיניים מהסביח של ארוחת עשר.
היינו דור שני או שלישי לעולים שהגיעו מעיראק, וגם אם אחד ההורים או שניהם לא היו עולים מעיראק, ורק אולי איזו דודה-רבא עברה פעם בבגדד, נאחזנו בעיראקיות שלנו. והנה הגיע הדור השלישי והרביעי לעולים מעיראק. וכשהבת שלי הייתה בת שלוש ושאלתי אותה בהתרגשות גדולה בפעם הראשונה את שאלת מיליון הדולר "מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?" היא ענתה לי חד משמעית: "עיראקית".
שרי בהופעה בהשראת התרבות העיראקית - צפו:
בהמשך הדרך, כשהתחילה ללמוד בבית-הספר, אחרי חופשת פורים נשאלו כל הילדים בכיתה "מה עשיתם בחופשה?", חלק בטח ענו שהתחפשו, חלק אולי הלכו ללונה פארק. הבת שלי ענתה שהיא הייתה במסיבה עם כל המשפחה ושיחקנו קלפים על כסף. היא הייתה מופתעת מאוד שהמורה שלה לא הבינה על מה היא מדברת ולא ידעה את שם המשחק (היא מצידה ניחשה "בלק-ג'ק" ובטח שקלה טלפון למועצה לשלום הילד).
הסברתי לבתי שהמורה הבלונדינית שלה קרוב לוודאי לא עיראקית ובגלל זה לא מכירה את המשחק. כי לפי המסורת העיראקית מחלקים דמי פורים ולא דמי חנוכה, ועם דמי הפורים משחקים יחד משחק שנקרא "דוסא", שהוא סוג של משחק הימורים. עכשיו לפני שאתם שופטים אותנו, בואו נדבר על מנהג האפיקומן. או כמו שאנחנו קוראים לזה - גניבה וסחיטה באיומים על ידי קטין מנוזל.
לטורים הקודמים של שרי אלפי:
- "כל שנות נעוריי התביישתי בשמי"
השנה הבת שלי קיבלה דף עבודה לקראת פסח שעוסק כולו באפיקומן. עכשיו, לכי תסבירי למורה שאצלנו אין אפיקומן. כי העיראקים חושבים שזה "באמת לא מכובד לגנוב", ובגלל זה המסורת הולכת כך: במהלך הסדר, לפני ארבע הקושיות, כל הילדים מתחת לגיל 12 יוצאים מדלת הכניסה של הבית כשעל שכמם מיטב מטפחותיה של סבתא קשורות עם מצות בפנים.
הילדים דופקים בדלת, וכשנכנסים נשאלים על ידי המבוגרים היושבים בשולחן: "מאיפה באתם?" והילדים עונים: "ממצרים", "ולאן אתם הולכים?" הם נשאלים ועונים: "לירושלים". "ומי זיווד אתכם?" שואלים המבוגרים, והילדים עונים: "אבא שלנו" ולאחר שעושים את המיני הצגה הזו גם בערבית, מתחילים מיד לשיר לצליל מחיאות הכפיים והצהלולים של ההורים את "מה נשתנה" בלחן העיראקי (שזה כמעט מגניב כמו לשחק מצא את המטמון ולקבל מתנה).
הבת שלי ואני אוהבות לשחק משחקי ניחושים. לפני כמה ימים הצעתי שנשחק את המשחק והיא ביקשה רמזים. אמרתי לה: "זה משהו טעים, של קיץ, מתחיל ב'אר....' ". "ערק!" היא ענתה מיד בלי למצמץ. כי העיראקיות היא תרבות, מוסיקה, מנהגים וגם קובה סלק מעולה, ולמרות שרק אחד מהסבים שלה עלה מעיראק, נראה שהמהות העיראקית חצתה את גבולות הגנטיקה ואת גבולות הדי.אנד.איי, עטופה בגעגועים של דור צעיר לדור הולך ונעלם ששימר באדיקות תרבות יהודית -עיראקית שנשמרה יותר מ-2,000 שנה.
עושים חפלה בכל הזדמנות
ההזדהות שלנו עם העדה סובבת בעיקר סביב חגים ושמחות. נולד ילד? בואו נעשה חפלה! מתחתנים? יאללה חפלה! מישהו מת? אמממ....הוא מאוד אהב חפלות אז... יאללה חפלה? נראה שמוסיקאים רבים כמוני שהם דור שני ליוצאי עדות המזרח מבקשים לשמר תרבות מוסיקלית של הוריהם וסביהם.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
יש ששואלים - למה דור שני ושלישי לא מוותרים על כל זה? בשביל מה אתם עדיין מדגישים את העדתיות שלכם? ואני שואלת בתגובה - התרבות הזו שומרה יותר מ-2,000 שנה כדי שנחביא אותה מתחת לשולחן יחד עם האפיקומן?
אני מאמינה שרק כשנלמד את ילדינו בבית הספר גם את ההיסטוריה של היהודים שעלו ממדינות ערב, נלמד שהשונות בינינו היא היופי, והתרבות היהודית על כל גווניה היא פסיפס שיוצר ישראליות מגוונת ומיוחדת ששווה להמשיך ולשמר.
אז יאללה חפלה!
הכותבת היא זמרת, יוצרת ותסריטאית. נשואה לאיש חתיך ואמא לשתי בנות קסומות
לפנייה לכתב/ת 
