עפים אל החלל: אוניברסיטת אריאל תשגר ננו-לווינים
אחרי גוגל ופייסבוק, גם אוניברסיטת אריאל החליטה להציב את עצמה באותה שורה עם החברות הגדולות ששולחות לווין לחלל. המטרה: לשלוח ננו לווינים - בגודל של חצי קופסת נעליים, ובאמצעותם לייעל ולהוזיל שימוש במערכות ניווט ותקשורת
חובבי Google Earth ודאי כבר הספיקו להכיר את הפונקציה המאפשרת למשתמשים לחזות בכמויות הלוויינים הסובבים את כדור הארץ בכל רגע נתון. אל התמונה המרהיבה הזו, עתיד להצטרף בסוף שנת 2016 לוויין ייחודי, פרי פיתוח של המרכז לננו לוויינים באוניברסיטת אריאל. מרכז המחקר המולטי-דיסציפלינרי שם לו למטרה לייצר טכנולוגיה לוויינית נגישה וזולה יחסית, ובכך לאפשר תקשורת מבוססת לוויין עבור כולם.
"אם יש בעיה מאוד קונקרטית, היא לא מעניינת אותנו", מסביר פרופסור בועז בן משה ממרכז המחקר באריאל, "אנחנו יוצרים קבוצות מגוונות הכוללות חוקרים וסטודנטים ממגוון רחב של דיסציפלינות. יושבים יחד אנשי מדעי המחשב, אלקטרוניקה, מתמטיקה, פיסיקה ומכניקה, וכל אחד תורם משהו מהצד שלו. המטרה הראשונית שלנו היא ידע ולמידה, במובן הזה אנחנו יותר דומים לקבוצת חובבים".
מה העניין הגובר בתחום הלוויינים?
"במשך שנים תחום הלוויינים היה שייך למדינה ולמשרד הביטחון. חברות כמו 'פייסבוק' ו'גוגל' שינו את זה, מפני שאלה חברות פרטיות שמניעות את הצורך בתקשורת לוויינית גדולה ואמינה. לחברות האלה יש יכולת כלכלית גדולה, והן מסתכלות על מדינות העולם השלישי ושואלות איך נוכל לחבר את האנשים האלה? בסופו של דבר שתיהן מסתכלות על מערכות אוויריות כאלה ואחרות, גם על הקרקע גם באוויר וגם באמצעות לוויין. כאן אנחנו נכנסים לתמונה, מנסים לפשט ולהוזיל את הנושא של תקשורת לוויינית על ידי העדפת שימוש בהרבה מאוד לוויינים זולים, על פני מעט לוויינים מאוד יקרים".
למה בעצם?
"זו תפיסה טכנולוגית שונה בתכלית, במקום חייל ממושמע אחד, יש לנו מערכת חיסונית שלמה. אנחנו בעצם מנסים לייצר בשלב הראשון היתכנות של לוויין קונספט כזה, ובשלב מאוחר יותר צוות של לוויינים, כשהרעיון הוא שבסופו של דבר כל אחד מהם יתפקד בפני עצמו כמו כוכב - משהו שאפשר לתקשר איתו, אבל שכשלא מסתכלים עליו הוא לא מפריע. ככה נוכל לאפשר כיסוי תקשורתי בטכנולוגיה שהיום כמעט ולא קיימת".
רועי יוזביץ', דוקטורנט להנדסת אלקטרוניקה הפועל במרכז המחקר, מסביר כי העבודה מתרכזת סביב שני פרויקטים ייחודיים, שבמרכזם הנושא של ננו-לוויינים. "מדובר בעצם בלוויינים זעירים, שהגודל הממוצע שלהם הוא דצימטר על דצימטר, כלומר סדר גודל של חצי קופסת נעליים. הלוויינים האלה משתגרים לגבהים נמוכים, בערך 500 קילומטר, ואורח החיים שלהם נמשך בין שנתיים לארבע שנים בממוצע. הם מסוגלים להקיף את כדור הארץ פעם בשעה וחצי או שעתיים, ובסופו של דבר הם נשרפים באטמוספירה".
על אילו פרויקטים אתם עובדים כרגע?
"אנחנו מתמקדים כרגע בשני פרויקטים מרכזיים: הראשון קשור במערכות ניווט והשני בתקשורת אופטית. מה שקורה זה שמערכות GPS לא פועלות בחלל מפני שממשלת ארצות הברית לא מוכנה לאפשר מצב שבו טיל בליסטי יהיה מונחה GPS. מה שאנחנו הצלחנו לעשות, זה לקחת מערכת ניווט מסחרית פשוטה, שעולה סביב ה-20 דולר, ולייצר באמצעותה GPS שפועל בחלל. כך שבמקום להשקיע אלפי דולרים על מערכת ניווט מותאמת, אנחנו יכולים להתקין את התוכנה שלנו על GPS פשוט וכך להוזיל עלויות בצורה משמעותית.
"הפרויקט השני שאנחנו עובדים עליו, מבוסס על תקשורת אופטית בין הלוויין לבין כדור הארץ. הרי בשביל להדליק את האור אף אחד לא צריך רישיון, אז יצרנו משהו שדומה לקוד מורס ופועל באמצעות מעין פנס לייזר, ושבאמצעותו אפשר לשדר מהחלל לכדור הארץ ולהיפך".
לדברי יוזביץ', לפרויקטים הללו יש משמעות כלכלית גדולה. "כשקפיטליזם ואקדמיה הולכים יחד, אפשר לקבל תוצאות יפות. זה לא רק שעכשיו אנחנו משלמים הרבה פחות על הטכנולוגיה הזאת, אלא שזה פותח את התחום של לוויינים לאוכלוסיות רחבות מאוד, ומשם גם עולים פתאום שימושים שלא חשבנו עליהם. לוויינים שמשתגרים לגבהים נמוכים יכולים לספק תמונות ברזולוציות מאוד גבוהות. אז למשל, אם חקלאי אמריקאי שיש לו שטח עצום בטיפולו, רוצה לתת איפה צריך להשקות יותר או פחות, הוא יכול לעשות שימוש בטכנולוגיה הזאת ולקבל תמונה מדויקת.
בשנת 2003, לוויין NOAA של נאס"א, התרסק עוד לפני השיגור, במהלך עבודות עליו. הנזק הזה לבדו עלה 130 מיליון דולר. את הננו-לוויינים אפשר לשגר בפרומיל של המחיר הזה. בפעם הראשונה נכנס כסף פרטי לתעשיית החלל, זה כבר לא מונופול של ממשלות ושל תעשיות ביטחוניות כבדות. כשנכנס כסף פרטי, דברים טובים מאוד יכולים לקרות כי כשהעלויות הופכות להיות סבירות, אז פתאום אנחנו מתחילים לחשוב על כל מיני שימושים חדשים שלא היינו מעזים לחשוב עליהם קודם".
לפנייה לכתב/ת 
