מיהם גיבורי התרבות הנבחרים של בני הנוער?

פרס דן דוד - פרס בינלאומי יוקרתי המוענק מדי שנה לאנשים שהוכיחו הצטיינות ותרמו תרומה יוצאת דופן לאנושות - הוענק בשבוע שעבר. מדי שנה מחלק פרס דן דוד שלושה פרסים בסך שלושה מיליון דולר בשלושת ממדי הזמן: עבר, הווה, ועתיד. בשנה זו ניתנו פרסים בתחומי ההיסטוריה החברתית, המאבק בעוני ומדע הננו. הפרס, הניתן זו השנה ה-15, מוענק על שמו של איש העסקים היהודי דן דוד, שהלך לעולמו בשנת 2011.

כחלק מאירועי פרס דן דוד ובשיתוף עם נוער שוחר מדע ע"ש דב לאוטמן, נערכת מדי שנה גם תחרות החיבורים Name Your Hero, המזמינה בני נוער להציע גיבורי תרבות או אנשים שהיוו עבורם מודל לחיקוי וראויים בעיניהם לזכות בפרס דן דוד היוקרתי. מתוך מאות החיבורים שנשלחו על ידי תלמידים מרחבי הארץ, נבחרו על ידי וועדת הפרס החיבורים המעניינים והמרשימים ביותר שיזכו את הכותבים בפרס כספי. כמו כן נושאי החיבורים הזוכים נלקחים בחשבון בקביעת התחומים בפרס דן דוד בשנים הבאות.

שם החיבור: "יונק הדבש".

מאת ליז נגוסה, תלמידת כיתה י"א מביה"ס הרב תחומי -עירוני שחקים, נהריה

שם המועמד: ואנגרי מאטאיי

תחום הפעילות: זכויות נשים ואקולוגיה

שם החיבור: "יונק הדבש".

הסיפור של יונק הדבש התחיל ביער ענק שעלה בלהבות אש. כל החיות ביער מיהרו לברוח מלהבות האש והביטו מרותקות בשריפת היער- הן הרגישו מאוימות וחסרות אונים מאוד, פרט ליונק הדבש קטן. הוא אמר: 'אני הולך לעשות משהו בקשר לאש!' הוא עף לנחל הקרוב לקח טיפת מים, ושפך אותה ללהבות האש, וכך עף וחזר שוב ושוב מהר ככל שיכל.

בינתיים בעלי חיים הרבה יותר גדולים, כמו פיל עם חדק גדול שיכול להביא הרבה יותר מים, עמדו שם ואמרו ליונק הדבש, "מה אתה חושב שאתה יכול לעשות? אתה קטן יותר מדי. האש הזו היא גדולה מדי. הכנפיים שלך הן מעטות מדי והמקור שלך הוא כל כך קטן שאתה יכול רק להביא טיפה קטנה של מים בכל פעם". אבל כפי שהם המשיכו להרתיע אותו, הם בזבזו זמן, מנגד היונק הדבש ענה להם 'אני עושה את הכי טוב שאני יכול".

"לדעתי מה שכולנו צריכים לעשות, זה להיות כמו יונק דבש. אני יכולה להיות חסרת משמעות, אבל אני בהחלט לא רוצה להיות כמו החיות שצופות בפני כדור הארץ היורד לטמיון. אני אהיה יונק דבש, אני אעשה את הכי טוב שאני יכולה" (ציטוט של ואנגרי מאטאיי מתוך ראיון).

ואנגרי מאטאיי נולדה ב-1940 למשפחה משבט הקיקויו, לאביה היו הרבה נשים והוא עבד אצל אנגלי עשיר, אימה לא ידעה לקרוא ולכתוב אך היא הייתה אשת אדמה, הייתה לה אהבה לחקלאות וואנגרי שאבה ממנה חלק מהאהבה הזאת. עם השנים ואנגרי נשלחה לבית ספר והצטיינה בו ולאחר מכן נשלחה למנזר שם היא התחנכה ושאבה עוד ידע, והצליחה להצטיין גם שם עד שהיא נשלחה לאוניברסיטה בארה"ב שגם שם הוכיחה הצטיינות מול סטודנטים ממעמד סוציו -אוקונומי יותר גבוה משלה.

למרות הכל היא הרגישה הבטיחה לעצמה שלא תשכח את האנשים הרעבים בקניה מדינתה והרגישה מחויבות כלפיהם אף על פי שיכלה להגיד "אני לבדי מה עוד אוכל לעשות למען ארצי?" אבל היא נלחמה באומץ לב בהגנת הטבע ובקיפוח נגד הנשים.

סיפור חייה של ואנגרי עורר בי השראה שגיבורים קיימים גם במציאות. וואנגרי הציבה אותי בשאלה מרכזית: "מי אני? ומה אני רוצה לעשות בחיים? ומה אני רוצה לעשות למען החברה והכלל?". אני רוצה להוביל שינוי בחיי כמו ואנגרי אני רוצה לעזור לאוכלוסיות חלשות כמו ואנגרי, אני יודעת שיש עוד הרבה מה לשנות בחברה שלנו ואני גאה לומר: "אני רוצה להוביל שינוי בחברה שלנו בגלל אי-שיווין מגדרי וכן הגזענות נגד האתיופים ובנוסף לכל לעזור לכל האוכלוסיות החלשות!".

חלומי הוא להיות "יונק הדבש", אני חוויתי על בשרי את ההישרדות היומיומית של הוריי בילדותי אני מבינה את הרגשתם של האוכלוסיות החלשות. כנערה שבאה מהפריפריה אני רואה בה מודל לחיקוי- אישה שאיננה מתביישת בכוח הנשי הטמון בה והולכת קדימה. בקניה, מדינה בה אישה לא יכולה להתקדם, היא הוכיחה לגברים וגם לחבריה בלימודיה באוניברסיטה בארה"ב שהגיעו מהמעמד הגבוה שהיא לא פחות טובה. ואנגרי הבינה שהסיבה לתהליך המדבור בקניה נובעת מכריתת העצים באזורי הכפרים לצורך רווח אישי.

זוהי האישה הראשונה במזרח ובמרכז אפריקה שהרוויחה את התואר דוקטור, היא הפכה ראש החוג של וטרינרית אנטומיה ואת פרופסור בשנת 1971. ואנגרי מאטאיי הייתה פעילה במועצה הלאומית של הנשים של קניה, ובזמן שכיהנה במועצה הלאומית של הנשים היא הציגה את הרעיון של נטיעת עצים, כדי לשמר את הסביבה ולשפר את איכות חייהם של תושבי הכפר העניים שגוועים מרעב.

ב -1977 הקימה את תנועת "חגורה ירוקה" ודרכה היא סייעה לנשים העניות שגרו בכפרים, וכך הן נטעו יותר מ -20 מיליון עצים. בעקבותיה אנשים בטנזניה, אוגנדה, מלאווי, לסוטו , אתיופיה, זימבבואה, וכו' הקימו יוזמות של נטיעות דומות בארצותיהם והשתמשו בחלק משיטות תנועת "החגורה הירוקה" לשפר את מאמציהם.

לדעתי האישה שמגיע לה לקבל את פרס דן דויד היא ואנגרי ללא ספק, ואנגרי לא העזה להיכנע לראשי השלטון במדינתה ורצתה לחזק ולבסס את פועלה למען אנשי הכפר העניים ללא אינטרסים אישיים, היא עשתה כמיטב יכולתה למען העניים במדינתה. כאשר בעלה התקבל לפרלמנט הוא טען שאישה צריכה להישאר בבית ולנקות ולא לרוץ לוועדות האו"ם. בעלה החליט להעליל עליה עלילות קשות ובהם בגידה כדי להתגרש ממנה.

ואנגרי איבדה את כל רכושה אך לא נשברה. הוקסמתי במיוחד לגלות בה תעצומות נפש דווקא מתי שהיא הייתה במצב כה ירוד היא לא הפסיקה לפעול למען תושבי הכפרים האומללים בקניה, והוכיחה מעל לכל ספק שאישה שחורה יכולה להצליח בחיים, היא נלחמה בעריצות השלטון במדינתה ועמדה בקור רוח מול החיילים הקנייתים ונשארה נחושה גם כאשר כיוונו אליה רובה.

ואנגרי מאטאיי ידועה בעולם בשל המאבק העיקש שהובילה בדמוקרטיה, זכויות אדם ושמירה על איכות הסביבה. היא וותנועת "החגורה הירוקה" קיבלו את הפרס הנחשק ביותר פרס נובל לשלום לשנת 2004.

אני ממליצה על ואנגרי ועל העמותה שלה תנועת "החגורה הירוקה" לקבל את פרס דן דויד מכיוון שהיא עזרה לנשים בקניה מבחינה כלכלית בזכות הפרויקט המיוחד שלה לשתילת עצים וגם היא דאגה לקדם אותן הלאה בחיים והיוותה להן מודל לחיקוי. היא יכלה לשבת בחיבוק ידיים כמו שאר בעלי החיים במשל אך היא סירבה לזאת ונלחמה על הזכויות שלה במדינה שבה אין שיווין זכויות לנשים.

"אני אהיה יונק דבש, אני אעשה את הכי טוב שאני יכולה"

אני גאה להיות אישה ולי כמו לכל שאר הנשים בעולם יש זכות להיכנס לעולם הגברים. לנשים יש חוזק נפשי ופיזי. להיות אישה זאת לא חולשה ואני אשר באה ממגוון האוכלוסיות החלשות: אתיופית, אישה ומהמעמד הנמוך, אני דווקא רואה בזה נקודות חוזק ולא חולשה.

אני מאמינה שיום יבוא וזה תלוי רק בנו! וכולנו נוכל להגשים את חלומותינו ונוכל לחיות במדינה שבה יש שיווין ואין בה גזענות. גם אני מייחלת לעתיד טוב יותר עבור ילדינו וצאצאינו כי זה העולם שלנו ואנחנו צריכים לשמור עליו למענם כדי שיוכלו לחיות ולגדול בסביבה יותר טובה עבורם, המלחמות וההרס והחורבן לא יעזרו.

"שנאה לעולם הורגת, אהבה לעולם אינה מתה"

מאת - נווה פורת, תלמיד כיתה י' מביה"ס התורני-ניסויי הרטמן לבנים, ירושלים

שם המועמד: עזאלדין אבו אלעיש

שם התחום: שלום וזכויות אדם

הצופים בטלוויזיה שראו את מבזק החדשות ב-16 בינואר 2009 לא צפו שמה שיתרחש לעיניהם בדקות הקרובות עשוי לטלטל את תפיסתם בנוגע למבצע עופרת יצוקה שהתרחש באותם ימים. מבזק החדשות נקטע לפתע והשידור עבר לכתב החדשות שלומי אלדר. בשידור חי, מול אלפי צופים, השמיע אלדר שיחת טלפון עם ד"ר עזאלדין אבו-אלעיש, גניקולוג תושב עזה שעבד בבית חולים סורוקה, ובזמן מבצע עופרת יצוקה העביר דיווחים על המתרחש בתוך הרצועה. בתחילה קשה היה להבין מה אלעיש אומר, שכן הקולות שבקעו מהטלפון הנייד היו גבב של צעקות וזעקות. תוך כדי השיחה התברר לאיזה תרחיש בלהות עדים הצופים: ביתו של אלעיש הופצץ בידי טנק ישראלי, שלוש מבנותיו של אבו-אלעיש – כמו גם אחייניתו - נהרגו. עולמו של אלעיש התנפץ לרסיסים בשבריר שנייה.

לאחר מות בנותיו, כך בעיני, ניצבו בפני ד"ר אלעיש שתי אפשרויות. ברירת המחדל האינסטינקטיבית היא שקיעה והתכנסות לתוך אבל פרטי, בניסיון להדביק מחדש את אינסוף שברי החיים המנופצים. הכרעה מסוג זה, לעיתים, מולידה אף פנייה חריפה ואלימה כלפי חוץ, בדמות שאיפת נקם. אלא שד"ר אבו אלעיש בחר באפשרות אחרת בתכלית: הוא בחר להתמיד בחתירה לעבר שוויון ושלום. בחירה זו דורשת אצילות נפש. זוהי הכרעה רגשית שנשענת על בחירה מושכלת, כזו אשר פועלת כנגד דחפים אנושיים קמאיים של רצון לנקם. בתמצית מזוקקת, אני יכול לומר כי התעלות נפש זו, היא הסיבה לכך שאני רואה בו דוגמא ומופת - והיא היא הגורם המרכזי שהניע אותי להמליץ על ד"ר אלעיש לקבלת פרס דן דוד.

אבו אלעיש בחר, באופן בלתי נתפס ממש, שעולמו לא יחשך. ד"ר אלעיש קם לאחר הטרגדיה הנוראית, והמשיך לחתור אל עבר שלום עם אותם אנשים שהרגו את בנותיו.

המעשה של ד"ר אלעיש גרם לי לחשוב, מה עשוי לעמוד מאחורי החלטה כל כך לא מובנית מאליה? מה מאפשר לאדם להניח לתחושות השנאה והנקם, ותחת זאת לנתב את בחירתו למעשים שיובילו לשוויון ושלום?

העיקרון המנחה בחייו של ד"ר אבו אלעיש הוא לא לשנוא, והראיה לכך: 'לא אשנא' היא הכותרת אותה הוא בחר להעניק לספרו. לפי אמונתו, שנאה היא מחלה שהורסת את האדם מבפנים וסופה לכלותו, ולפיכך אל לו לאדם ליפול קורבן ללהבות השנאה. השנאה היא מכשול בלתי עביר בדרך לשלום, ודומה כי כבר המקרא עצמו מצביע על כך בחדות סביב סיפור יוסף ואחיו בספר בראשית: "וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם"(בראשית ל"ז ד'). הרגש העז של השנאה מעקר את המסוגלות לדיבור ולדיאלוג, וללא דיבור - שלום לא יכון לעולם. אלעיש סבור כי יש לחנך את הדור הבא לאהבה ולא לשנאה, כבר מן הרגע בו הוא נולד. לדידו, אף אדם לא נולד שונא או אלים, אלא סופג זאת מהסביבה שבה הוא גדל.

כמוסלמי מאמין, אלעיש האמין שהאסון שאירע לו חייב להיות לטובה, ולפיכך הוא צריך להפוך את האסון לנקודת משען לעשיית טוב. טוב, אשר גם יביא לכך שמות בנותיו לא יהיה לשווא. הוא החליט ליטול את הערכים אותם החדיר בילדיו ולנסות באמצעותם להביא את השלום, והקים קרן ששמה "Daughters For Life". האמונה שעומדת בבסיס פעילותה של הקרן היא שנשים הן פחות לוחמניות מאשר גברים, וזו הסיבה לכך שהקרן מנסה לחנך דור חדש של נשים משכילות ומנהיגות שתוכלנה לקדם את השלום. הדרך שבה הקרן מתכננת לעשות זאת, לא נופתע לקרוא, היא באמצעות חינוך. הקרן מעניקה מלגות לימוד לנשים מקבוצות אתניות שונות במזרח התיכון, ושולחת אותן ללמוד באוניברסיטאות בכירות בחו"ל.

הקרן מתבססת על פילוסופיית החיים של אלעיש. התלמידות תלמדנה בחו"ל, הרחק מהמציאות מלאת השנאה שבה הן חיות, ותרכושנה השכלה. הסביבה נטולת השנאה שבה הן ילמדו תאפשר להן להירפא, להבין שרק ללא שנאה אפשר להביא לשלום – ולאחר מכן, להפיץ זאת הלאה אל סביבתן המקורית. דומה כי קרן זו מקפלת בתוכה בזעיר אנפין, את כל הביוגרפיה האישית – כמו גם את המסכת ההגותית – של ד"ר אלעיש, והיא מהווה עדות חיה ומרגשת גם לתהומות העצב שפקדו אותו, אך גם למעיינות התקווה.

אחתום בנימה אישית. דברים אלו נכתבו למרות - ואולי דווקא בשל - העובדה כי הנני נער דתי שהתחנך ומתחנך כל חייו במוסדות ממלכתיים-דתיים, וגדל בחברה דתית. על רקע חברה דתית הולכת ומקצינה, הן בתוך העולם היהודי והן מחוצה לו, דומני כי הכרה הדדית מלאת כבוד והערכה בין דתות ובין תרבויות, היא צורך התקופה וצו השעה ממש. במובן הזה, נראה כי דמותו של ד"ר אלעיש, יש בה כדי לשרטט קו אופק דתי אשר איננו מגביר להבות של שנאה, אלא נהפוך הוא: רואה את הדת כמקור לחמלה, אכפתיות, רגישות ואהבת האדם.