אז והיום: כיצד התקדמה הקהילה הגאה?
אחרי שהרשת הישראלית זכתה לחזור בזמן ולהציץ בייצוג השנוי במחלוקת של הומואים כפי שתוארו בתוכניות האירוח הישראליות של שנות ה-90, ביקשנו לחזור ולבדוק מה השתנה מהניינטיז ועד ימינו, והאם הקהילה הגאה יכולה סוף סוף לנוח על זרי הדפנה. סקירה
תכנית האירוח של רובי שובל פורת זכתה להדים רבים בשנות ה-90. התוכנית, שהיתה סוג של "אופרה ווינפרי" הגרסה הישראלית, שודרה בין השנים 1994-1996 על פני שלוש עונות, ואירחה שלל אורחים מכל הקשת התרבותית. באחת מהתוכניות שעלתה לרשת לאחרונה ועוררה גל של שיתופים, מארחת רובי ארבע נשים ש"מעדיפות את חברתם של הומוסקסואלים", כלשונן.
דברי המשתתפות, והערות הקהל בעיקר, מספקים הצצה אותנטית לייצוגים הגאים בתקשורת ובחברה הישראלית, ולדרך העקלקלה שבה הקהילה צעדה ועודנה צועדת. "הם אנשים מאוד עצובים. מאוד עצוב להם בגלל סטריאוטיפים. הם נורא מסכנים ואני כמו כותל מערבי נע ונד", שיתפה ליאת, אחת המשתתפות בתכנית, במצוקתם של ההומואים "מעוררי הרחמים". כשפורת שובל שאלה אותה אם יש משהו שיש לחשוש ממנו בקשר עם הומואים, היא ענתה: "מחלת האיידס די הלחיצה אותי, ואז הגענו למין החלטה: כשהם מגיעים אליי הביתה, הם שותים ואוכלים מכלי פלסטיק".
"איך את לא מתביישת?", התפרצה שחף סגל, משתתפת נוספת בפאנל. "אני, בתור בחורה סטרייטית שפויה בדעתה, לא הייתי נכנסת אלייך הביתה! אפילו אם היה בא אליי חבר שאני יודעת שיש לו מחלה, אני לא מסוגלת לדמיין לעצמי שום סוג של בן אדם שהייתי מגיעה איתו לקרבה ולא הייתי נותנת לו לאכול ולשתות מאותם כלים", היא אמרה. המנחה המשיכה להקשות על ליאת: "מה קורה אם רוצים להשתין אצלך בבית?" שאלה בסקרנות אמיתית. "שניים מהם עושים את הצרכים שלהם אצלי בבית, ושלושה אחרים - יש לי חצר מאוד גדולה, אז הם פשוט יוצאים".
הקריאות שנשמעו מהקהל לנוכח הדברים הללו היו מטרידות לא פחות. איש אחד אמר: "אני הייתי רוצה לשאול שאלה: אם לכל אחת מכן היה ילד הומוסקסואל, האם הייתן מקבלות אותו הביתה? כי התשובה שלי, אם היה לי ילד כזה - לא יודע איפה הייתי מגיע איתו...". איש אחר אמר: "על הבמה יושבות גברות נחמדות, החברים הקרובים ביותר שלהם הם אנשי תיאטרון. אני מבין מזה שחלק מאנשי תיאטרון - יש להם נטיות לגמרי לא שפויות. אנחנו קוראים בעיתון גם בקשר לשתייה והתמכרות לסמים וכעת אני שומע גם בקשר לנטיות הומואיות".
השינוי האמיתי - רק אחרי הזכייה באירוויזיון
"בהתחשב בשמרנות ובבורות שאפיינה את השנים המוקדמות של שנות ה-90, לא כל-כך מפתיעות התגובות העוינות ומשולחות הרסן של חלק מהקהל באותו אולפן", מסביר ד"ר גלעד פדבה, מרצה וחוקר תרבות פופולרית, מגדר ומיניות שמלמד בבית ברל, ומוסיף כי: "אף כי החוק האוסר משכב זכר בוטל ב-1988, עמדות זדוניות ופרימיטיביות לגבי הומואים, לסביות וסטרייטים גיי-פרנדלי עדיין היו נפוצות למדי בקרב חלקים רחבים של הציבור הישראלי".
"למעשה", מדגיש פדבה, "רק בשנות ה-90 החלו להתקיים מצעדי הגאווה וההתקדמות המשמעותית בשיפור הדימוי הציבורי של האוכלוסיה הלהט"בית הגיעה רק בשלהי אותו עשור עם זכייתה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון".
מה היה מצבנו בהשוואה לזה של העולם המערבי?
"בעוד תכנית האירוח האמריקנית של ריקי לייק, ששודרה בערך באותה תקופה, תמכה בהתלהבות עצומה באורחים להט"בים שהוזמנו לאולפן, וביקרה בתקיפות בלתי-מתפשרת נטיות הומופוביות, אני מתרשם שרובי פורת-שובל מסתפקת בקלישאות כגון 'ככל שנכיר אחד את השני, העולם יהיה טוב יותר'. בערוץ היוטיוב של פורת-שובל אף הוצמדה לתכנית זו כותרת בעייתית: 'נשים המעדיפות להתחתן עם גברים שהם גייז בהצהרה'".
"ראשית, לא כל האורחות שלה דיברו על חתונה, שנית, מה זה 'גייז בהצהרה?' הצהרות יש רק במסלול האדום במכס ובמס-הכנסה. המושג 'מוצהר' הוא סטיגמתי ומבזה, ועדיף להשתמש במקומו במושג 'גלוי'. אנשי התכנית אף הצמידו כיתוב לאורחת כנרת טריפון-רשף: '16 מחבריה הומואים'. אילו התכנית הייתה משודרת נניח בצרפת והייתה מוצמדת כותרת לאורחת באולפן בסגנון '16 מחבריה יהודים' – כמובן שזה היה מתפרש ובצדק כפלוץ אנטישמי".
"חוץ מזה, המרואיינות נדרשות כאן להגן החברות שלהן עם גברים הומואים, וזה הזוי לחלוטין. ה'חטא' שלהן הוא שלא רק שאינן שונאות הומואים, אלא שהן אף מקיימות איתן ידידות אמיצה ומזדהות עם מאבקם. אחד הדוברים טוען שחברויות אלה הופכות אותן ללסביות, וזה הזוי לא פחות מלטעון שתעשיית האופניים החשמליים פוגעת ביבול החסה או שנתניהו יביא שלום ושאר שטויות".
אנחנו יכולים לפחות להודות בכך שהדרך שעברה הקהילה בשיח החברתי בישראל היא ארוכה?
"אני מאמין שהחברה הישראלית עברה כברת דרך מאז. קשה לי להאמין שבשנת 2016 היו משדרים תכנית ראיונות שכותרתה 'נשים המעדיפות להתחתן עם גברים שהם גייז בהצהרה'. כיום כמעט בכל סדרת מקור יש דמויות להט"ביות. גם משפחות מהקשת והורות גאה זוכות להתייחסות חיובית בדרך כלל על המסך, יש ייצוג משופר של להט"ב מכל העדות, וכן מגוונים שונים של מגדר ומיניות".
"ובכל זאת, ההומופוביה החולנית של כמה מהמגיבים באולפן של 'רובי' עדיין מאפיינת חלקים גדולים מהחברה הישראלית. תלמידי תיכון ברחבי הארץ עדיין מקניטים זה את זה 'יא הומו', תלונה על סכסוך-שכנים על רקע הומופובי ואיומים ברצח ברמת-גן נסגרה על-ידי המשטרה 'מחוסר עניין לציבור'; מרצים מקפחים לעתים את פרנסתם עקב הזדהותם עם מיעוטים מיניים אף במקומות המחשיבים עצמם כמעוזי הנאורות האקדמית, וכמובן אין לשכוח שמבצעי הטבח ב'בר-נוער' בתל-אביב עדיין חופשיים, והמשטרה לא הצליחה למנוע את הדקירות של שליסל במצעד הגאווה בירושלים. כל אלו מוכיחים שהדרך עדיין ארוכה ומפרכת".
"אירועים קיצוניים משנים את הלך הרוח הציבורי"
בנתוני חברת התקשורת יפעת נמצאו הצדקות לדבריו של ד"ר פדבה. בשנה שעברה נכתבו מיליון שיחות על קהילת הלהט"ב במדיה החברתית, מחציתן כללו ביטויי סלידה והדרה, ומחציתן פעילויות ואירועים שיזמו אנשי הקהילה. השנה נכתבו 1.1 מיליון שיחות, כאשר רק 35% מהם כללו הטרדות ו-65% התייחסו לפעילויות. מצעד הגאווה זוכה ל-14 אלף אזכורים בשנה, פי 3 מאשר בשנים האחרונות. מרבית האזכורים קשורים לדקירה שהתקיימה במצעד אשתקד.
רביב טל, מנכ"ל חברת VIGO המנתחת שיחות ברשתות חברתיות, מסביר את המגמה החיובית במצב השיחות ברשת: "הדקירה במצעד הגאווה אשתקד זעזעה את הציבור הישראלי וגרמה לשינוי חיובי בשיח כנגד הקהילה: השנה נרשמה עלייה בשיח על פעילויות הקהילה, לצד ירידה משמעותית בהיקף השיח הפוגעני. זה מצב מאוד נדיר בשיח הישראלי ברשת, שברוב התחומים רק הפך אלים יותר, ואולי מלמד אותנו יותר מכל על כך שרק אירועים קיצוניים והרי אסון מצליחים לשנות את הלך הרוח הציבורי".
לפנייה לכתב/ת 
