"נשכבנו על הגדר עבור הזמרים שבאו אחרינו"
הרבה לפני ש"מתוקה מהחיים" נכנס לפלייליסט, היו אלו זמרים כמו חיים משה, ניסים סרוסי, זהבה בן ודקלון שיצאו מהמועדונים, נלחמו בהדרה ופרצו את הדרך לפופ המזרחי ששולט היום במיינסטרים. "לא חלמנו אז להיכנס למצעד הפזמונים, הייתה אפליה חזקה", הם אומרים בהסתכלות לאחור, ומודים שהמלחמה השתלמה - אבל מהו המחיר האמיתי ששילמו האבות המייסדים?
בעולם מתוקן, אולי לא היה צורך בערב כמו "מחווה למוזיקת הקסטות". האירוע, שיתקיים ב-8 ביוני במשכן לאמנויות באשדוד במסגרת פסטיבל מדיטרנה, יפגיש על במה אחת כמה מאמני דור המייסדים של המוזיקה המזרחית - אלו שלא זכו לעדנה והשמעות בתחנות הרדיו, לפחות לא בשיאם.
אותם מוזיקאים, שבשלהי שנות ה-60 קיבלו כתף קרה מצד המיינסטרים הישראלי, מצאו את דרכם לא לחברות התקליטים הממוסדות, אלא לקלטות-השמע הפיראטיות, שנמכרו בין היתר בתחנה המרכזית בתל אביב. זמרים כמו חיים משה, יואב יצחק, זהבה בן, ישי לוי, דקלון וצלילי הכרם מביטים היום אל דור הפופ הים תיכוני הנוכחי עבורם סללו את הדרך, זה שממלא קיסריות ושאר היכלים גדולים נוספים. בזמן אחר גם הם יכלו להיות שם, ליהנות מההצלחה, מהפרגון, ולזכות עם השנים במעמד איקוני. דור המדבר לא זכה להגיע לארץ הנכספת, והיום הוא מביט - מי בקנאה ומי בגאווה, במי שגדלו על ברכיו.
"אנחנו באנו בכלל מפלנטה אחרת", אומר נסים סרוסי, בן 68 היום, ממקום מושבו אשר בצרפת. "בצד אחד היה לך את הרדיו והעיתונאים, בצד השני היו הדיסקוטקים והמועדונים, וחס וחלילה שלא יתערבבו - אסור שזמר מועדון ייכנס לרדיו. אלה היו שני עולמות לגמרי שונים". בתחילת שנות השבעים נחשב סרוסי לאחד הקולות המובילים במוזיקה המזרחית, לא מעט בזכות להיטי הענק "איני יכול", "אמא" וכמובן "אשליות". אותו "אשליות" ממשיך להתנגן תכופות ברדיו הישראלי גם היום, ודורות רבים התוודעו אליו גם מבלי לדעת את הסיפור מאחוריו. אבל הדרך לתהילת עולם הייתה כל דבר פרט לקלה.
"אני 'נולדתי' במועדונים, הכרתי את הלהקות שם", הוא נזכר. "היו באים לשם מה שנקרא אז 'כוכבים של מצעדי הפזמונים'. אני הייתי בלהקת הקצב של מועדון 'הקליפסו' ומועדונים אחרים. היו באים האמנים, כביכול הכוכבים של אז, שהיו בועז שרעבי, יגאל בשן, אריק איינשטיין, אילנית ועפרה חזה. אלה היו מה שנקרא הכוכבים הישראלים. אבל לא היה מצב שהם יתערבבו איתנו. סרוסי לא יתערבב בקהל של אילנית או הגשש החיוור. עולמות לגמרי שונים".
פגישה מקרית עם בועז שרעבי ברחוב דיזנגוף העמידה בפני סרוסי, שצבר לעצמו עד 1973 שם בסצנת המועדונים, את השאלה מדוע הוא לא נכנס לאולפן ההקלטות? התשובה, כמובן, הייתה שגם התחום הזה נשלט אז ברובו על ידי המוזיקה ההיא והאמנים ההם, מהעבר השני. סרוסי פגש אז גם את ירון גרשובסקי, מעבד ופסנתרן שנהג לעבוד עם אמני הזרם המרכזי הישראלי. לאחר שסרוסי הותיר אותו חסר מילים באולפן, כשביצע בטייק אחד את "איני יכול", המשימה הבאה הייתה להיכנס לרדיו, ועוד לפני כן - להפיץ את האלבום. זו לא הייתה משימה פשוטה.
"הלכנו בעצמנו לכל חנויות התקליטים והגשנו להם את התקליט של 'איני יכול'. כולם שאלנו אותנו 'מה זה'?", מספר סרוסי בהתלהבות. "שמנו עותקים של התקליט ב'קליפסו', ובסוף אותו חודש ראינו שנמכרו 17 אלף עותקים. מהאלבום המלא מכרנו 70 אלף אלבומים. הרדיו לא התייחס לשנייה אחת לתקליט הזה. הם שמעו את השם 'סרוסי' ושמו את כל בצד. להיכנס למצעד הפזמונים אפילו לא חלמנו. אין השמעות. מדוע? לא יודעים.
"בינתיים יצאה כתבה בעיתון, בה מוכר בתחנה המרכזית אמר 'אנחנו מוכרים קסטה אחת של יהורם גאון על חמישים קלטות של סרוסי'. אבל לטוניסאים, למרוקאים ולטריפולטאים לא הייתה כניסה לרדיו או לאולמות הגדולים. כולם שם היו אשכנזים וכמה תימנים, כי הם נחשבו כמו האשכנזים של הספרדים, עם אחר לגמרי. היום כל האפללואים כותבים שירים והם התקדמו, אבל תמצא לי כותב שירים אחד, מ-1960 ועד 1972 בשם בוזגלו, סרוסי או בוכניק ששיר שלו נכנס למצעד הפזמונים. היה לך את חיים חפר והצפון אפריקאים, סליחה על הביטוי, היו בזבל. לא הייתה להם זכות".
יהורם גאון אחד על חמישים סרוסי. "אשליות"
"אנחנו באנו עם דבר חדש. האוזן המוזיקלית של העורכים בזמנו עוד לא קלטה את זה", אומר גם הזמר דקלון. ב-1975 הוא הוציא יחד עם להקת צלילי הכרם את אחד האלבומים החשובים, באותו מגה-ז'אנר שיזכה כאמור לימים לכינוי "מוזיקת הקסטות". דקלון היה אחת הדוגמאות הראשונות לכוכב זמר מזרחי שצבר קהל רב ומעריצים ללא עזרתה של המדיה, והוא לא שוכח זאת גם היום. "המוזיקה שלנו הייתה אהובה מאוד בקרב הקהל, היא לא באה לידי ביטוי בכלי התקשורת. הם ניגנו מוזיקה רוסית, מוזיקה עברית. הם לא עיכלו את זה והתנגדו לזה. אני זוכר שנסענו לירושלים אני ואביהו מדינה כדי להציע את השיר שלנו לרדיו ואמרו לנו בפנים שלא אוהבים אותו. נשכבנו על הגדר בשביל כל הזמרים שבאו אחרינו".
"עם כל האהבה מהקהל והפרסום הרב בשטח, התקשורת לא ידעה בהתחלה איך לאכול את המהפכה הזו", אומר חיים משה, שבשלב מסוים דווקא אומץ על ידי התקשורת. "הם לא הכירו את הסגנון הזה, את הכוכבות הזו, שלא לדבר על לפרגן לאמן מ'הזאנר האחר'. לפעמים הייתה תחושת 'מוקצה'. לא הייתה פתיחות. למזלי, כל הקשיים שהתקשורת הערימה אז פסחו מעלי ולא הפריעו למסלול שלי. המשכתי עם האמת שלי - והאמת שלי, המוזיקה שלי הביאה אותי להופיע במקומות בארץ ובחו"ל שכל זמר יכול להתגאות ולחלום עליהם".
משה, 60, מתאר בפרטים גם היום את האופן בו התהפכו היוצרות, כפי שהוא מגדיר זאת. "אני זוכר את התקופה הזו. הייתי בשנות ה-20 הראשונות שלי, עם תחילת הפרסום הגדול, זוכר שחרשנו את הארץ לאורכה ולרוחבה. היינו מופיעים כמעט כל יום ולפעמים גם פעמיים-שלוש בערב, ממש כמו מכונות. יום צפון, יום דרום, יומיים חו"ל. פעם היה קשה להקליט, כי זה היה מאוד מורכב ויקר. רק אם היית באמת זמר היית מקבל מיקרופון, שלא לדבר על הקלטות באולפן. פתאום בכל מקום הייתי שומע ורואה את ההיסטריה סביב 'לינדה לינדה' או 'אהבת חיי'. לאט לאט הם התחילו להתרגל לצלילים החדשים שהגיעו מהמזרח".
התחנה הבאה והחשובה בדרך לחשיפה ארצית הייתה כמובן הטלוויזיה. וזו, שהבינה בשלב מסוים את כוחו הגואה של הזמר המזרחי, לא הייתה בשלה להתייחס אליו כאל יותר מזר אקזוטי. "עם הזמן הם הבינו את הכוח של המוזיקה הזו התחילו לפנות למשרד שלי פעם אחר פעם ולבקש שנופיע בתוכניות האירוח", מספר משה. "כמובן שהיה רק ערוץ 1 ורק אם היית שייך ל'קבוצה שלהם' או אם היית איזה עילוי או תופעה שכבר אי אפשר להתעלם ממנה קיבלת במה. הם היו רגילים לזמרים שלהם ופתאום מגיע זמר צעיר, אחר, רענן, שיש לו ביקוש ענק בשטח. זה עשה להם קצת בלגאן בקופסה".
גם דקלון זוכר את המפגש שלו עם המסך הקטן. "אני זוכר שהופעתי בתכנית הטלוויזיה של הרב אבידור הכהן בערב שבת, תוכנית תורה. הוא היה צריך זמר שישיר בתוכנית, ואני שרתי אז כל מני שירי קודש. כשבאתי לעורך בסוף התכנית ושאלתי אותו למי אני נותן קבלה, הוא אמר לי 'לא מספיק שנותנים לך להופיע בטלוויזיה, את עוד רוצה כסף?', כאילו אתה לא שייך". עוד התנגשות תרבויות-טלוויזיונית זכורה היא הופעתו של נסים סרוסי ב"טנדו", התוכנית בהנחייתו של ירון לונדון. המנחה כדרכו הציב שאלות בפני סרוסי ונתפס כמתנשא על מרואיינו. הדבר יצר הד ציבורי רב באותה תקופה והיווה סמל לקיפוח העדתי. את הקלטת של הראיון ההוא לא ניתן למצוא עד היום.
התקשורת והממסד באותן שנים המשיכו להדיר את המוזיקה המזרחית. אביהו מדינה, שימי תבורי, זוהר ארגוב וחיים משה אולי היו כוכבי הענק האמיתיים של שנות ה-80 בישראל עם המוני להיטים, אבל לאולפנים הם נכנסו על משבצת הגימיק או המזרחי התורן. חרף ההצלחה הענקית לה זכו בשטח, במדיה הישראלית הם הוגחכו והוצגו בתקשורת כגברים קשוחים בעלי חספוס מזרחי של ישראל השנייה. וכמו כל אמת שזמנה הגיע, גם חומות אלו החלו להיסדק.
זה קרה לא מעט בזכותן של שתי דמויות משמעותיות בז'אנר, שהיוו מנציגותיו הנשיות הבודדות לאורך שנים. הופעתה של מרגלית צנעני בתוכנית "סיבה למסיבה" של רבקה מיכאלי הפכה לשיחת היום של המדינה לאורך חודשים ארוכים אחר כך. צנעני, טרום ימי מרגול, הביאה לראשונה למסך ייצוג של אישה מזרחית, חמושה בפה גדול ושפה עשירה, שלא נבהלה או התרפסה בפני אף אחד, ובעיקר ייצגה גאווה עדתית.
את הקטע הזה צריך לראות כדי להאמין. כשמרגול (שוב) פגשה את רבקה מיכאלי
השנייה, אחת בשם זהבה בן, חתמה את שנות ה-80 ופתחה את שנות ה-90 והפכה לקונצנזוס לאומי. בן, צעירה די מבוהלת מבאר שבע שהיוותה אנטיתזה מופנמת לדומיננטיות של צנעני, גרמה למדינה שלמה להוזיל דמעה ולרצות להגן עליה עם הלהיט העל זמני - "טיפת מזל". היא הביאה את קול השיכונים ועיירות הפיתוח וכך, הפך השיר המצליח גם לסרט בלתי נשכח, שבר את חומות הגטו המזרחי ועד היום נחשב לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית.
בשנות ה-90 שלט בז'אנר בעיקר הסאונד הטורקי ומוזיקת הדיכאון. זהבה בן הייתה המלכה הבלתי מעוררת עם שרשרת להיטי ענק כמו "חוף זהב", "סאלמאת" ו"הוא פגע בי אמא". לצידה שלט עופר לוי שניצח בשיאו על מופע ענק בסינרמה. והיו גם אבי ביטר ותמיר גל, שריף שאז עוד היה ילד הפלא הדרוזי ויוסי עדן, אולי הזמר הכי מצליח ולא מוכר של התרבות המזרחית באותן שנים. באותה תקופה התרבות המזרחית בעיקר באה לידי ביטוי במועדונים כמו "הפלקה", "האוכף" ו"אהבה מחודשת".
והיו גם מי שהחלו אז לעשות בשנים אלו את צעדיהם הראשונים בעולם המוזיקה כחיילים משוחררים ונטולי גב כלכלי. חלקם אף מכרו את רכבם כדי לממן הקלטות של שירים ונאבקו כדי לקבל הזדמנות לעלות ולשיר. היום אנחנו מכירים אותם קצת יותר - שלום למושיק עפיה, קובי פרץ, ליאור נרקיס ואחד אייל ביטון, עוד בטרם שינה שמו לגולן. ליואב יצחק הייתה שרשרת להיטי ענק שהכילה בין היתר את "זה הזמן לסלוח" ו"פני מלאך", לישי לוי היו "רעיה" ו"תלתלים שחורים" וחיים משה שהמשיך את ההצלחה הענקית של שנות ה-80 עם שני להיטים ענקים נוספים, "הקולות של פיראוס" ו"התמונות שבאלבום".
אייל גולן ושרית חדד פרצו יחדיו בסוף שנות ה-90. האחד נעזר באתניקס, השנייה עשתה זאת בתמיכתה של טיפקס. לפני החלקת השיער, ללא תארים כמו "מלך" ו"מלכת" המוזיקה המזרחית ומתוך חדוות מוזיקה ואמביציה מטורפת, החלו השניים להביא לגל נוסף שהפך לצונאמי. סערה שגם התקשורת כבר לא הצליחה להתעלם ממנה, עם "דמעות" ו"צאי אל החלון" של גולן לצד "למה הלכת ממנו" ו"לב זהב" של חדד.
אפשר למתוח קו ישר בין העלייה של אייל גולן ושרית חדד לגל הפופ הים תיכוני של היום, הגל של דודו אהרון, עומר אדם, משה פרץ, דקלה, קובי פרץ או פאר טסי. אפילו ההגדרה "גל" נשמעת מגוחכת היום. זוהי אינה תופעה חולפת, זוהי החלפת משמר. ועדיין, דור המייסדים, אנשי דור המדבר, מתקשה לשכוח את תחילת הדרך.
"מי שיגיד שלא הייתה אפליה - אני תולה אותו בכיכר דיזנגוף. הייתה אפליה חזקה מאוד", מסכם סרוסי. "היום זה כבר השתנה, אבל בינתיים נסעתי לחו"ל. תאמין לי, העניין הזה מאוד כואב לי. נעשה לנו עוול, עוול גדול. אני אומר ברוך השם היום, אנחנו צוחקים על זה אבל הכאב עדיין מאוד גדול. בוא נדבר על כמה מיליונים של שקלים שניסים סרוסי לא קיבל. אתה יודע כמה קיבלו שלמה ארצי ואריק איינשטיין ב-30 השנים האלה, כמה תמלוגים הם קיבלו? אתה יודע כמה לא קיבל סרוסי? עם הכסף הזה יכולתי לקנות לא רק בית - אלא בניין שלם. בזכות זה היום החבר'ה שלנו מקליטים, הם במצעדים ואין בעיה בכלל. אבל זה עולם אחר לגמרי, תקופה אחרת. אלה שעשו את האפליה הזו, שיתביישו".
השתתף בהכנת הכתבה: אבי שושן
