סצנת המיטה של גוטמן / פלג בחמישי
במקום להקדיש את כל כולו למשימה של הנבחרת, מצא אלי גוטמן זמן להפוך לכוכב ריאליטי ולהשתתף בסצנות מביכות בסרט חדש
הפתטי - 50 גוונים של גוטמן
חדר השינה של הגוטמנים. אלי שרוע על גבו, עיניו הכחולות בוהות בתקרה. לצידו רעייתו סמדר, מאופרת בקפידה ומביטה בו בהערצה.
אלי: "איך בא לי שנעשה את זה".
סמדר זוקפת ראש. אווירה רומנטית, שכמותה לא זכורה לי מאז "תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים", אופפת את המרקע. הצופה נדרך.
"את יודעת", הוא אומר. "אחרי מה שעברתי בכדורגל, אם אנחנו עושים את זה, זה יהיה הרגע הכי מאושר שיכולתי בכלל לדמיין.... זה מטריף אותי, אני מת לעשות את זה".
סמדר (בנימה חושנית למדי): "זה מה שיהיה".
אלי: "בעזרת השם. אני אוהב שאת אומרת את זה ככה, את נותנת לי כוח".
סמדר: "זה מה שיהיה, אמן".
ודווקא אז, בשיאו של המתח, קופצת המצלמה לאצטדיון טדי. איתן טיבי, אופיר דוידזאדה ואיתי שכטר בעיצומו של אימון לקראת קפריסין. איזו נפילה!
סצנת הסדינים היא ללא ספק רגע השיא ב"ישראל מלחמה", אפוס קולנועי שתיעד את מסעה הכושל של הנבחרת ליורו, והותירנו עם כל תאוותנו בידינו. למה התכוונה אשת המאמן הלאומי באומרה לבן זוגה: "זה מה שיהיה, אמן". האם היה זה "אמן" במובן הרוחני של המילה? או "אמן", כי זה המקצוע שלך לאמן? אז אמן את הנבחרת במקום לחפור לי על כדורגל פה במיטה.
זה היה רגע קולנועי בלתי נשכח, מהז'אנר של לאונרדו דיקפריו וקייט ווינסלט על סיפון הטיטניק (שנסתיים אף הוא בצורה טרגית). גם כאן, הלב פשוט יוצא אל הצמד הרומנטי והמשחק כל כך אמין, שאפשר בהחלט לדמיין שהם כאלה לא רק בסרט. אולי באמת כך נהג הזוג הטוטלי במהלך השנתיים של הקמפיין. אלי דיקפריו נכנס מדי לילה למיטה כשהוא מפנטז על היורו, וסמדר ווינסלט לא שכחה למרוח שפתון לפני השינה, כדי לקרב ככל הניתן בין המציאות לחלום ולנסות לכפות עליו להתגשם.
גוטמן, וזה ניכר במהלך כל העלילה, חי בסרט. כאילו מדובר בסיפור אוטוביוגרפי עם השחקנים בתפקיד שחקני המשנה, והוא בתפקיד עצמו: המנהיג, מחולל ההיסטוריה, הגורו שהוציא אותנו מחושך לאור. לא סתם הוא מנפק נאומים לאומניים חוצבי להבות בנוסח ה"דם, יזע ודמעות" של וינסטון צ'רצ'יל, או "אל תשאל מה מדינתך יכולה לעשות למענך, שאל מה אתה יכול לעשות למען מדינתך", של ג'ון פ. קנדי.
"בי אני נשבע", אומר המצביא ללוחמי הסיירת שלו. "אתם מהווים בנוף הישראלי משהו שונה, ואני ראיתי שמדינת ישראל מסוגלת להתלכד רק במצב אחד. מל־ח־מה. כשאנשים נהרגים, כשטילים מתעופפים, אז תראו התלכדות". השחקנים, שחלקם מתנהגים גם בסרט כשטותניקים ילדותיים, דווקא נראים כתבנית נוף מולדתם.
קצת אחר כך, בתדריך לפני קפריסין, מגיע הספוילר. "אנחנו קבוצה יותר טובה מהם", מודיע גוטמן לבחורים. "לא מדובר בשום דבר מחוץ לכדורגל". סליחה? אז למה טחנת להם את המוח עם טילים והרוגים?
בסצנת הסיום הופך הגיבור ליחצ"ן. "לא הייתי מוותר בעד שום הון שבעולם על הזיכרון מהערב הזה בסמי עופר", מסכם גוטמן, ומיד מוסיף: "האצטדיון המדהים הזה שהטוטו בנה. השקיעו שם כספים גדולים מאוד". מוזר. מדוע טרח המאמן הלאומי להודות לטוטו, שבסך הכל מחלק כספי ציבור, ושכח למשל את עיריית חיפה ומפעל הפיס, שאף הם הקצו מיליונים להקמת האצטדיון?
התשובה לתעלומה מופיעה בשקופית הסיום, שם מופיעה תודה למועצה להסדר הימורים בספורט, ומקדישים את הסרט לזכרו של יו"ר הטוטו המנוח צחי פישביין. גוטמן אם כן, מעבר לכישוריו הדרמטיים, יכול גם לדקלם בקלות טקסטים פרסומיים כמו ג. יפית, או בוני גינצבורג.
אז נכון, ליורו אפילו לא התקרבנו, אבל מה עם האוסקר?
התל"ג - ביבי ודייויד, שנה אחרי
הלייקרס? הניקס? הנטס? הוולבס? הקינגס? הנייטיבס!
לא, אין הכוונה לדרושפאקה, מועדון טורקי מכובד ועשיר שהצטרף לרזומה המדהים של דייויד בלאט. מי שנפלו הם כמה מעריצים בלבנט, בעיקר ילדים שקיבלו מיקרופונים טרם זמנם, וניפחו לנו את השכל איך ראשי קבוצות מהליגה הטובה בעולם נאבקים על שירותיו.
"פיל ג'קסון, נשיא הניקס, מרגיש שלבלאט יש מוח כדורסל מבריק", צוטט כתב מקומי בניו־יורק שדיווח על הפגישה בין השניים. ממש במקביל לגלג חוכמולוג בערוץ ישראלי על מאמן טורונטו ראפטורס, שהוביל את הקבוצה לראשונה בהיסטוריה לגמר המזרח. "דוויין קייסי?", אמר הפרובינציאל הקטן, "בקושי אדורם קייסי!"
בינתיים קרה לנו הנורא מכל. למרות שכולם פה היו בטוחים שבלי דייויד שלנו אין להם מה למכור, קליבלנד עשתה זאת שוב. הפעם הצורר המקועקע עם הבנדנה חוגג לבד, ולנו נותר רק להתרפק על האופוריה דאשתקד, כשאותה קבוצה הוכתרה לאלופת המזרח והמזרח התיכון כאחד.
זוכרים את הטלפון מראש הממשלה? "אתה גורם להרבה ישראלים לאבד שינה", אמר נתניהו לבלאט. דייויד השיב: "אני לא רוצה לפגוע בתוצר הלאומי הגולמי", וביבי מיהר להרגיע: "אני אגדיל את התל"ג, ואתה תמשיך לנצח". ובכן, אחרי כמה חודשים שבהם השלימה המדינה שעות שינה, שווה לבדוק אם לפחות ראש הממשלה מילא את חלקו בהסכם.
לא ממש. מנתוני האוצר עולה כי התוצר המקומי הגולמי שעמד ב־2015 על קרוב לשלושה אחוזים, הצטמק דרמטית ברבעון הראשון של 2016 והגיע ל־0.8 אחוז בלבד. זאת אומרת שלמרות פיטוריו של בלאט המצב החמיר, אבל אל תאשימו את ביבי. גם היום ישראלים רבים נשארים ערים כדי לוודא שלברון ג'יימס מפסיד, ולא רק ששיעור הצמיחה במשק צונח, לאנשים יש פריחה על כל הגוף.
החרטטן - עיני, בנאדו, אוחנה והקרחנה
עופר עיני מאוד נעלב בשבוע שעבר. אריק "תמיד חלמתי לאמן את הנבחרת הצעירה" בנאדו, הודיע שהוא מעדיף להתעורר מחלומו בעודו באיבו, ולחתום בבני־יהודה.
יו"ר ההסתדרות לכדורגל לא שתק, ואף פרסם נזיפה פומבית: "אני מצפה מכל איש מקצוע שלוקח על עצמו משימה, לדעת גם לסיים אותה ולא משנה אילו אפשרויות צצות בדרך". אכן איש עקרונות, אלא אם כן נזכרים במה שקרה לפני שנה וחצי עם אלי אוחנה.
מאמן נבחרת הנוער, שהיה תחת חוזה, החליט לעזוב אז את התפקיד והצטרף לרשימת הבית היהודי. למעסיקיו בהתאחדות, אגב, הוא הודיע רק בדיעבד, לאחר הפרסומים בכלי התקשורת.
ושימו לב להודעה שניסח אז עיני: "אלי אוחנה הוא אגדת כדורגל ישראלית. כדרכו, אלי היה הוגן וכן כבר הבוקר יצר עימנו קשר והודיע כי לא יוכל להמשיך בתפקידו כמאמן נבחרת הנוער. אני מבקש להודות לו על התרומה וההשקעה הרבה בשחקנים הצעירים".
הבנתם את זה? על בנאדו עיני עשה אבו־עלי, ואת אוחנה, שהבריז מאחורי גבו, הוא שיבח. ככה זה בפוליטיקה (או ביציע), שמור לי ואשמור לך. ומי מטיף לאחרים על השלמת המשימה? האיש שהודיע ב־2013 כי "מיצה את עצמו" כיו"ר ההסתדרות, ונטש את התפקיד שלוש שנים לפני תום כהונתו לטובת המגזר העסקי. העיקר שבכדורגל, תשאלו אפילו את הפרשן האגדי, עיני עדיין לא מיצה את עצמו.
האכזבה - שבוע קשה לשרה נתניהו
"הלכתי לקברי צדיקים והייתי בטוח שבורא עולם יביא לי את זה". כך, בדמעות, קונן שלשום מאמן מ.ס. כפר קאסם חיים סירוטקין, שקבוצתו נוצחה במבחנים ע"י הפועל ירושלים ולא עלתה לליגה הלאומית.
איך טיפל בונה עולם בשליחיו מהעולם הבא שכשלו במשימה, לעולם לא נדע, אך דומה שגם המאמן צריך לפשפש במעשיו. ייתכן בהחלט שיש טעם לפגם בעצם תחינתו, לחגוג על חשבון נציגת בירתנו הקדושה.
גם רעייתו של סירוטקין, לימור, לא נקייה כנראה מאשמה. בראיון חגיגי שהעניקה אשת המאמן לאתר "גולר" לכבוד משחקי המבחן, היא גילתה שחיים מתייעץ עימה בכל, ואף הכריזה: "אני שרה נתניהו של ליגה א'". מה שבטוח, לאלפי האוהדים הנפלאים של כפר קאסם אי־אפשר לבוא בטענות. הם, בלי קשר לביבי ושרה, נעו בכמויות אדירות לכל המשחקים.
לפנייה לכתב/ת 
