שתף קטע נבחר

אמני החומות

"האמנים בירושלים הם דעתניים, הם סולדים מממלכתיות ומטפחים מומחיות בסגנון שחייה נגד הזרם. אך בניגוד לאמנים פריזאים, ניו יורקים או תל אביבים – החיים והיצירה בירושלים מאלצים אותם להשאיר את הנרקיסיסטיות בצד, ולהסתכל לבעיות הפוליטיות טוב טוב בעיניים". לקראת יום ירושלים אלישבע מזי"א, מנכ"ל ארגון 'רוח חדשה', כותבת על יחודם של אמני הבירה

בכל פעם שיש פיגוע בירושלים, מתעוררת האסכולה הבנאלית, שכוללת בעיקר פוליטיקאים וקצת נספחים רעשניים – שטוענים כי כל מה שצריך כאן זה עוד כמה שוטרים, עוד איזה גדוד חיילים, עוד כמה בטונדות – והכל יהיה בסדר. לפעמים יש לי תחושה שהעיר הזו משוועת לחשיבה מחוץ לקופסא, אבל איכשהו המילה חדשנות שמורה אצלנו, בישראל, רק לספירה הטכנולוגית הזו שבין סטארט אפ ניישן ורחוב הברזל בתל אביב.

 

אמנים, מאז ומעולם, היו סוכני שינוי גדולים, של חדשנות ומהפכות. הם הוציאו את הצבא האמריקאי מוייטנאם. הם הרסו את חומת ברלין ושמו קץ לעשרות שנים של הפרדה. אז גם אלינו, לעיר הקודש, הגיעו החיילים החדשים: האמנים.

 

רק בירושלים האידיאולוגיה מצליחה לעטוף אפילו את האמנות

יהודה בראון, מתנחל לשעבר וירושלמי בהווה – יצר את פרויקט "החייל הלבן" כדי לצעוק בקולו הייחודי דברים שמפריעים לו. נתן, תסריטאי חרדי מוכשר – כותב על המורכבות של החיים על קו פרשת המים – בין החברה החרדית הסגורה ובין הרצון לקבל השראה מבחוץ.

 

מעיין ליבמן, כוריאוגרפית דתייה – מתמודדת, מעבר לקושי הרגיל של להיות כוריאוגרף צעיר ודל משאבים בישראל – עם הצורך לבטא אמנות דרך מחול, בתוך חברה שלא מאמינה כלל בחשיבות הגוף. הרקדניות הדתיות הולידו את תופעת הטייץ-מתחת-לחצאית, אבל גם אמירה חדשנית על אמנות במגזר הדתי. נאסרין, ציירת שמתגוררת במזרח ירושלים – מתנדנדת בין הרצון להתפתח כאמנית ישראלית ובין הכעס על אותה ישראל, שמזניחה את השכונה שלה.

 


קבוצת מחול קטמון. צילום: נתנאל טוביאס

 

האמנים בירושלים הם דעתניים, הם סולדים מממלכתיות ומטפחים מומחיות בסגנון שחייה נגד הזרם. אך בניגוד לאמנים פריזאים, ניו יורקים או תל אביבים – החיים והיצירה בירושלים מאלצים אותם להשאיר את הנרקיסיסטיות בצד, ולהסתכל לבעיות הפוליטיות טוב טוב בעיניים. הם בוחרים לחיות בעיר שהקהל בה מצומצם, שחיי התרבות בה נקטעים לא פעם בגלל פיגועי טרור, ושהפרנסה בה מאתגרת – כי רק בירושלים האידיאולוגיה מצליחה לעטוף אפילו את האמנות.

 

הדיאלוג בין אמנים יהודים וערבים, כשהתפאורה איננה נמל חיפה או יפו השלווים – אלא שכונות המצויות בלב הסכסוך הישראלי-פלשתיני – הוא אכן יותר מסובך, אבל גם הרבה יותר מהותי.

 

 


קבוצת אמן בבית אליאנס. צילום: נתנאל טוביאס

 

ההזדמנות לשבת בביה"ס לקולנוע לצד אמן שגדל במאה שערים (ובחר להישאר שם) – ולעשות איתו סרט קצר ביחד, היא בעיני הקרב הכי אותנטי, וגם הכי אפקטיבי, שהתנהל על עתיד העיר הזו כבר הרבה שנים. רק בסצינת האמנות הירושלמית השבטים בוחרים להתערבב, בלי כור היתוך ובלי סיסמאות – אלא סתם, כי יש בערה כנה ליצור ביחד.

 

בירושלים התפתחו בשנים האחרונות מודלים מרתקים של אמנות חברתית, כזו שבועטת את עצמה לדעת, כזו שיש לה אמירה עמוקה על הבעיות הכי גדולות בעיר – וגם לא מעט יזמות. קהילות מדהימות של רקדנים, שחקנים, ציירים, צלמים ומוסיקאים.

 

אם רק נבחר להפנות אפילו עשרה אחוזים מההשקעה בשוטרים ובטונדות – כדי להפוך את אמני העיר לשותפים, לסוכני שינוי משמעותיים – יש סיכוי לא רע שנרגיש פה קצת יותר כמו ברלין.

שימבורסקה אמרה שהכל פוליטי – בירושלים זו אפילו אמנות.

 

  • הכותבת אלישבע מזי"א היא מנכ"ל ארגון 'רוח חדשה' בירושלים. מזי"א, בתה של המחזאית עדנה מזי"א, היא אחת הדמויות המובילות בעולם העשייה והתרבות בירושלים ומהגרעין המייסד של הארגון שהוקם בסוף האינתיפאדה השנייה במטרה להחזיר את הצעירים ואירועי התרבות למרכז העיר. 

 

  • "רוח חדשה" היא אחד הארגונים המרכזיים בזירה הירושלמית, המהווה כיום את ארגון הצעירים הגדול בירושלים, המשפיע על חייהם של למעלה מ-10,000 איש בשנה. תפיסת עולמה של התנועה הוטמע בהדרגה בסדר היום של עיריית ירושלים וממשלת ישראל, בכל הנוגע לאסטרטגיה למלחמה בהגירה השלילית של צעירים בני מעמד הביניים מן העיר.

     


 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: נתנאל טוביאס
חנוכת בית אליאנס
צילום: נתנאל טוביאס
צילום: נתנאל טוביאס
קבוצת הרישום בבית אליאנס
צילום: נתנאל טוביאס
רוח טובה
יד שרה
כיתבו לנו
מומלצים