המלנכוליה של הדרקונים: פסבדו פואטיקה או יופי צרוף?
שני מבקרים באותו המופע, שתי נקודות מבט שונות לחלוטין. היופי, כך אומרים, הוא בעיני המתבונן. מסתבר שגם האמנות תלויה בעין הצופה בה. מרב יודילוביץ' ויון פדר ראש בראש על "המלנכוליה של הדרקונים", מהפקות הדגל של פסטיבל ישראל 2016.
בעשר הדקות הראשונות של "המלנכוליה של הדרקונים", יצירתו הבימתית של במאי התיאטרון הצרפתי פיליפ קן, נדמה כאילו שום דבר לא באמת קורה. בלב ליבו של מה שנראה כיער מושלג, עומדת מכונית שאליה מחובר טריילר. היא שם מזה זמן, על כך יעיד השלג שמכסה אותה. בתוך המכונית ארבע דמויות וכלב. מעילי עור, שיער ארוך, בירות שעוברות מיד ליד וטרקים מתחלפים שנעים בין רוק צרפתי לבלדות הדביקות של הסקורפיונס. הם לוקחים את הזמן בנדיבות. הקהל משחרר פרצי צחוק פה ושם, אקט של מבוכה שמלווה בציפייה שמשהו יתרחש כי הרי משהו, חייב להתרחש.
אחרי כמה דקות תופיע מבין העצים המושלגים אישה, קטנה, צנומה. הם מקבלים אותה בחיבוקים חמים של מי ששמח מאד לישועה בלתי צפויה. איזבל, זרה חביבה עם סקרנות של ילד פעור, תהיה המבקרת הראשונה בגרסה הניסיונית של פארק האטרקציות שהם חולמים להקים. מכאן כל אחד מהם, בתורו, יציג תחנה אחרת בפארק הדמיוני שהוא אנטיתזה מוחלטת לכל גרסאות הפלסטיק העכשוויות. למעשה הם חוזרים לאלמנטים הבסיסיים: מים, רוח, אדמה ואש.
מחד: מופע שהוא מעבר לא מטריד אל בית הקפה שאחר כך
אם יש משהו אחד שעליו אי אפשר להתווכח בנוגע למופע "המלנכוליה של הדרקונים", של פיליפ קן, תהיה זו העובדה שמדובר בעבודה מאד מודעת לעצמה, כשהפוך על הפוך על הפוך זה שם המשחק. איכשהו, לאורך הדרך, הופך כל זה, בעיני הצופה הזו לפחות, לתוצר עצלני ונצלני. במילים אחרות: רעיון טוב על הנייר, שמתרגם לפסבדו-פואטיקה, מפזר הגיגים טריוויאליים על חזרה לימי התום, אך לא באמת מתפתח לכדי אמירה משמעותית או חדשנית לא במובן האסתטי – קשה לי לחשוב על סצנה שבאמת תיחרט בזיכרון – לא במובן הפילוסופי, שנשאר ברמת הברור מאליו ובשורה תחתונה בשורה אמנותית בוודאי ובוודאי שאין פה. זה ערב נחמד ותו לא, מעבר לא מטריד אל בית הקפה, כזה שחולף עם הרוח ונשכח מייד עם צאתך מהתיאטרון.
בואו נודה על האמת, קשה לבקר עבודה שכבר בנקודת המוצא שלה כמו אומרת: "הי, אני לא באמת לוקחת את עצמי ברצינות". מה שלכאורה מקדים תרופה למכה, מבטל כל התנגדות מנומקת, שהרי כל זה יכול, אם תרצו, להתפרש כסטייטמנט חתרני נגד האמנות וספיחיה – ובכלל זה גם מוסד הביקורת - שלוקחת את עצמה כל כך ברצינות.
ובכל זאת, יש משהו פשטני, בתוך כל המתכון הדי בסיסי שעליו נשען המבנה. המילים לא באמת חשובות (אחרי הכל בחרו באנגלית שבורה על פני הצרפתית שהיא שפתם וזאת על אף שאין כל סיבה נראית לעין מבחינת הקונטקסט. וגם הבחירה שלא להשתמש בהגברה מחזקת את התחושה שמילים פחות מהותיות).
גם הצד הוויזואלי - שכולל מטחים של בועות סבון, משחקי אור ועשן, שקיות ענק מתנפחות שכמעט וממלאות את הבמה ונעות כמו בלונים כבדים (וכן בקלות אפשר לראות בהם דמויות ענק מתנשמות בכבדות וכולי) – לא נוצר בתוכו רגעים של קסם. זה עובד בעיקר בזכות הלחיצה על כפתורי השתוקקות האדירה של הפרט החולם, הרומנטי, זה ששימר איפשהו בתוך תוכו נאיביות, זה המבקש להימלט בכל מחיר ולו לשעה קלה מהעידן הרעשני שבו אנחנו חיים ומעולם שנדמה כי כולו נגוע בתופעות OCD כרוניות. נחמד ולא מזיק, כבר אמרנו? ובכל זאת, באותה הנשימה, ראוי לומר שהבחירה בהפקה הצרפתית, שעשתה סבב פסטיבלים מרשים ביותר לפני שנחתה בירושלים, הוכיחה את עצמה חד משמעית לפחות במישור אחד והוא פתיחת שערים לקהל חדש, צעיר וסקרן שעד לפני כשנתיים, נפקד כמעט לחלוטין בפסטיבל שנדמה שלא סימן אותו כקהל יעד. יש בזה משהו מעודד שלא לומר הישג משמעותי לצוות האמנותי העושה במלאכת האוצרות בזמן קצר. (מרב יודילוביץ')
מנגד: אהבת תיאטרון מענגת
פעם הם היו כנראה רוקרים לוהטים - דרקונים סוערים רושפי קצב ואש. אבל היום ששת חברי להקת הרוק המזדקנים, נודדים בדרכים במכונית חבוטה עם קרון נגרר. עתה הם דרקונים מלנכוליים משהו, עדיני מבע ותנועה. אך גם אם הגיטרות החשמליות והתופים כבר אינם עוד, הרוק לעולם ממשיך ופועם בעורקיהם. הם נודדים בדרכים, כמעין להקת תיאטרון נודדת בקרון בינ-ימי. וזו מהות חייהם. רוצה לומר, עבור האמן המבצע – הבמה היא לב זהותו, ומסע ההופעה הוא תמצית קיומו. גם אם זה באמצע שומקום מושלג, בצד המכונית שמנועה חדל לפעום.
"המלנכוליה של הדרקונים" הוא מופע על מהות המעשה התיאטרוני. אולי רומנטיזציה שלו. כי המעשה הזה על-פי הדרקונים המלנכוליים שלנו, בלתי-נמנע לאמן. ולכן הם יפצחו במופע תמיד, בכל תנאי, גם באמצע ישימון השלג.
אך למופע אין קיום מכוח עצמו. כדי להתממש הוא חייב שיהיו לו צופים. ולכן כשמופיעה במקום רוכבת אופניים זרה, עטה עליה חבורת הרוקרים כעל מוצאת שלל רב. שהרי בלי קהל, אין קיום למעשה התיאטרלי. וכעת אפשר סוף-סוף לחולל מופע. אך בתיאטרון, מה שקורה באמת אינו מה שנראה לעין, אלא מה שחבוי ממנה, ומתחולל בכוח דמיוננו. ברצינות גמורה מציגים הרוקרים בפני הגברת-קהל שלהם "לונה פארק". אלא שזה, על-פניו, מגוחך מרב שהינו לכאורה כלום: הנה – בועות סבון באוויר, הנה – קערה וזרנוק מים קטן. הנה – עץ. הנה - שקית ענק תופחת והופסס... האוויר דולף. לכאורה זוּטי-זוּטוֹת. אלא שהנגלה הצנוע אינו מה שנחזה באמת בידי קהל הצופים. פיסות הנגלה הן רק טריגרים שתכליתם להצית את הדמיון. כמו משחק ילדים, שבדמיונם ובתום לבם הופכים את המקל, ערמת השלג ובועת הסבון – לעולם פנטסטי, מסעיר וסוער.
ועד מהרה חושפים הרוקרים בפני הקהל הצנוע שלהם את קודש הקודשים: תצוגת הפאות הנוכריות שלהם, ארוכות השיער, תלויות על חוט בקרון הנגרר. הקרון הזה הוא אם-כן המוזיאון של חייהם, ובו מונצחת זהותם הבימתית. אך מוזיאון החיים הזה הוא בו-בזמן גם המרכיב הבסיסי של ההופעה שלהם. חייהם אם-כן הם גם השוֹאוּ שלהם. או שמא השוֹאוּ – הוא החיים.
כך או כך, חבורת הרוקרים שלנו לא באמת לוקחת את עצמה כל-כך ברצינות. כשהם מציגים בפני הגברת-קהל פריט כלשהו בכובד ראש גמור, כביכול. הם בעצם צוחקים על עצמם, ואולי על האמנים והמבקרים העוסקים באמנות בשפה נמלצת ובמונחים מופלגים המגחיכים את עצמם. ובכן ראי, העץ הזה, הוא... הממ... הטבע. כן.. אנחנו עוסקים באדמה, באש, באוויר ובמים. אפשר אפוא לקרוא את "מלנכוליה של דרקונים" כמופע עדין-תמים, שאולי אפילו מבכה את רגעיו האחרונים של המעשה התיאטרלי הטהור, שתכף יוכרע תחת מכבש הענייניות העסקית. אך בו-בזמן "מלנכוליה של דרקונים" הוא גם מופע סאטירי על המעשה התיאטרלי הזה, שלועג לו ועוקץ אותו. כך או כך, מדובר באהבת תיאטרון זכה. ורגע הסיום, כשחבורת הרוקרים מנפחת שקיות ענק שחורות שנעמדות בירכתי הבמה כמגדלים שחורים ודוממים – מעין דרקונים ענקיים, קודרים ומלנכוליים, הנעים קלות ברוח - הוא רגע תיאטרלי קסום ומענג. (יון פדר)
