מאמן, המקצוע הכי משוגע והכי טוב בעולם
זה מקצוע כפוי טובה לעיתים, שבו ב-90 דקות אתה עובר טלטלות רגשיות שבן אדם ממוצע לא חווה בחיים שלמים אבל בכנות ומבלי למצמץ: אנחנו המאמנים, ברי מזל שאנחנו עובדים בו
מאמן כדורגל זו העבודה הכי מדהימה/קשה/מתסכלת בעולם - שכל אחד יבחר את התשובה שלו. אם תשאלו אותי, אני אבחר באופציה הראשונה, אבל בואו נניח לי כרגע ונדון בנושא באופן עקרוני.
בארץ מדברים רבות על מעמד המאמן ועל הקלות שבה מפטרים פה את האיש על הקווים, אבל מסתבר שאנחנו לא כאלה מיוחדים והנתונים מראים שזה קורה בכל העולם. איך אנצ'לוטי כתב בספרו: "המאמן נמצא במערכת כדי שיהיה את מי להאשים בזמן הפסדים". ואת זה אומר מאמן שכבר ראה משהו בימי חייו ועבד ברמות הכי גבוהות של הכדורגל העולמי.
הנה כמה נתונים שיחזקו את התזה האנצ'לוטית: בעונת 2014/5 איבדו לא פחות מ-47 מאמנים את מקום עבודתם בארבע הליגות המקצועניות באנגליה. ממוצע הזמן שמאמן שורד בתפקיד שלו בפרמייר-ליג הוא 2.36 שנים, שזה לא רע, אבל כשמוציאים מהמשוואה את ארסן ונגר הממוצע יורד ל-1.7 שנים. בליגה האיטלקית הבכירה הבוסים קצת יותר עצבניים על ההדק ונפרדים מהמאמן אחרי 1.31 שנים בממוצע, ובליגה הספרדית אחרי 1.34.
כל קבוצה עוברת משבר מסוים במהלך עונה כזו או אחרת, השאלה הגדולה היא אם הבעלים מאמין בידע ובאישיות של המאמן ובכך שהוא הדמות שתוציא את הקבוצה מהתקופה הקשה. ועוד יותר מהבעלים, השאלה הכי חשובה היא אם השחקנים עדיין מאמינים ומוכנים ללכת אחרי המאמן שלהם.
אחרי ולפני כל הטקטיקות, המערכים והסגירות האלכסוניות, מאמן הוא מנהיג ואם השחקנים לא הולכים אחריו, הסיפור שלו גמור. לאף מאמן בעולם אין סיכוי להצליח ברגע שאיבד את האמון של שחקניו. ואגב, זה מה שקרה למוריניו בעונה שעברה. הוא לא הפך למאמן פחות טוב, הוא פשוט איבד את החיילים שכבר לא רצו אחריו (ואלה לא סתם טירונים, אלה חיילים עם אגו בגודל של צריפין).
ולמרות הכל, אנחנו המאמנים ברי מזל שאנחנו עובדים במקצוע שהוא האהבה הכי גדולה שלנו. נכון, זה מקצוע משוגע, לעיתים כפוי טובה, שבו ב-90 דקות אתה עובר טלטלות רגשיות שבן אדם ממוצע לא חווה בחיים שלמים (לפרטים: דייגו סימאונה), אבל בכנות ומבלי למצמץ: זה המקצוע הכי טוב בעולם.
לפנייה לכתב/ת 
