פרימוורה 2016: כל ברצלונה על הרגליים
עם ליין אפ משובח שכולל את אייר, טיים אימפאלה, איחוד של LCD סאונדסיסטם ושעתיים של רדיוהד - פלא שכל הכרטיסים נמכרו חודשים מראש? לירון סיני נחתה בפסטיבל פרימוורה בברצלונה, שמעה הרבה עברית בקרב הקהל המשולהב (וגם על הבמה) וסיפרה מה הלך שם בערב הפתיחה
איך הופכים פסטיבל פופולרי גם ככה לסולד אאוט? פשוט: הופעה של רדיוהד ו-LCD סאונדסיסטם. השנה פסטיבל פרימוורה סאונד, שנכנס היום (ו') ליום השני של ההופעות הרשמיות, מכר את כל הכרטיסים כחודש לאחר שהליינאפ פורסם. בשנה שעברה פקדו את הפסטיבל, שמתרחש זו הפעם ה-16 בברצלונה על המרינה מול הים, כ-190 אלף איש. אפשר רק לשער מה יהיה המספר הסופי השנה.
גם השנה הוא מזכיר למי שעדיין חושב שמדובר בפסטיבל להיפסטרים בלבד, שהוא אמנם נותן מקום של כבוד לכל מה שנמצא טיפה ימינה, שמאלה ובאלכסון מהפלייליסט של גלגלצ - אבל ממש לא חסרים בו אמנים מוכרים ואהובים מאוד, חדשים כוותיקים.
מטיים אימפאלה, בריאן ווילסון מהביץ' בויז שמבצע את אלבום המופת "Pet Sounds" בשלמותו ועד Wild Nothing - כולם יופיעו הקיץ בישראל והופיעו גם כאן, על הבמה הספרדית הנחשקת. לא שהישראלים טרחו להמתין. גם השנה מהדהדת העברית בקרב באי הפסטיבל, שהגיעו גם לחזות בסיגור רוס האיסלנדים, פי ג'יי הארווי שהוציאה לאחרונה אלבום חדש ומאוד פוליטי ולהקת לאסט שאדו פאפטס, ההרכב הנוסף והמלודי-רוקנ'רול קלאסי יותר(סטייל אלביס והביטלס, לא רק בתסרוקת הפעם) של אלכס טרנר מהארקטיק מאנקיז. ההרכב הוציא ממש לאחרונה אלבום שני, שלא נופל ואפילו מתעלה סגנונית על הראשון.
אפרופו בית, זה בלט גם על הבמה הבינלאומית, שם הופיעו גם השנה שלושה הרכבים ישראלים - נגה ארז, הקאט אאוט קלאב וטייני פינגרז. ארז הופיעה ראשונה, באור יום, עם לופים, חוטים צבעוניים משתלשלים מהבגדים ומהציוד וקול שנשמע כמו כמה זמרות יחד. ארז לא זרה לפסטיבל, היא כבר הופיעה בו יחד עם הסיקרט סי של עמית ארז. הפעם היא עשתה את זה סולו, יחד עם רן יעקובוביץ' על כלי ההקשה, ושניהם פתחו, באופן לא רשמי, את יום ההופעות הגדול הראשון של הפסטיבל. למרות החום והשעה המוקדמת, הביטים הדרמטיים שלה עשו חשק לרקוד ומילאו את הרחבה באנשים. החום הזה התאים לעוד מתחם, הוא האוהל האלקטרוני שהפך למסיבת חוף בפני עצמו. באזור מעט נפרד משאר הבמות, הכולל גישה לחוף הים ונפתח כבר בשעות הצהריים המוקדמות, קיבל את מבוקשו כל מי שרצה קצת טוד טרייה או סימיאן מובייל דיסקו לחימום לפני ההופעות.
עוד בין המופעים המקדימים היו אלג'ירס (לא לבלבל עם אלג'יר הישראלית), רביעייה מאטלנטה ג'ורג'יה שמשלבת סמפולים של גוספל, גיטרות רוק, מקצבי טכנו ואינדסטריאל ושירה של אר.אנ.בי. הם אולי לא רקדנים מקצועיים, אבל יש להם נוכחות בימתית שכוללת תנועות מתוזמרות היטב. ההתלהבות שלהם מידבקת, גם בלי להכיר את כל השירים. בפגישה חטופה איתם אחרי ההופעה, חברי הלהקה הופתעו מהנוכחות וההתלהבות הישראלית מהם, ואמרו שהיו שמחים להופיע בישראל - לו היו יודעים שיהיה להם מספיק קהל. אז למי שעדיין לא מכיר אותם, זה הזמן להאזין. לכו תדעו מה יקרה.
חברי אלג'ירס, כמו רבים אחרים, המליצו על ההופעות הבאות: ג'ון קרפנטר (שהתנגש עם טיים אימפלה) וכמובן LCD סאונדסיסטם. מי שכן נכחו בהופעה של טיים אימפלה סיפרו שהיה סביר אם כי מעט מנומנם, עד לתקלה טכנית שקטעה את המוזיקה לפרק זמן ארוך דיו כדי שהקהל ינטוש, לפחות בחלקו, ויעבור לחכות ל-LCD סאונדסיסטם. בקיצור, לא נורא, בואו נקווה שיהיה משובח יותר בארץ.
אז מה הסיפור, או בעצם הסרט של ג'ון קרפנטר, שהצדיק הברזה לחבורה האוסטרלית? הוא ידוע קודם כל בתור במאי אימה, אחד הבמאים הגדולים והוותיקים שאחראי לקלאסיקות כמו "ליל המסיכות", "הבריחה מניו יורק", "הדבר" ועוד ועוד. קרפנטר בן ה-68 לא רק מביים את הסרטים שלו, לרוב הוא גם מלחין את פס הקול. מדובר בנעימות רוויות סינטיסייזרים שמעבירות תחושות של לחץ ופחד, דרך בנייה הדרגתית של מתח וחזרה קצבית על תווים מצמררים.
בשנים האחרונות קרפנטר הקליט שני אלבומים באותה רוח. כעת הוא מופיע עם כמה קטעים מהם ובעיקר רטרוספקטיבה של פסי הקול שלו. מלווה בלהקה צעירה שכוללת את הבן שלו קודי, אפקטים ומסכים שמקרינים קטעים מסרטיו, הוא הופיע והתקבל כמו רוקסטאר לכל דבר ועניין. הקהל שצעיר ממנו בהרבה ונולד ברובו אחרי שהסרטים שלו כבר הגיעו למעמד של קאלט, לא יכול היה לשיר את המילים, כי אין כאלו.
זה לא מנע מהם לשיר עם קטעי הסולו של הגיטרות ולהריע ללא הרף. הורגש שעבור רבים מדובר בחוויה משמעותית ואולי חד פעמית מול יוצר שבכל זאת, לא מופיע הרבה. קרפנטר תיבל גם באנקדוטות על כמה הוא אוהב סרטי מדע בדיוני ואימה. "סרטי האימה יחיו לנצח!", הוא הכריז וכולם הסכימו. לא היה קל להתווכח נוכח התגובות לקטעי האיברים מרוטשים, רוחות רפאים, פרצופים מדממים וקורט ראסל שעיטרו את המופע. בשורות הראשונות נרשמה התרגשות גדולה במיוחד, עד כדי כך שחיבוקים בין זרים נראו לגיטימיים פתאום. אחד האנשים בקהל אפילו פתח איתנו בשיחה שעה אחר כך, בהופעה אחרת, רק כדי לשחזר שוב את גודל המאורע. קהילת חובבי האימה מעולם לא נראתה אוהבת, בינלאומית ומחויכת יותר.
והיו גם אייר, הצמד הצרפתי הוותיק שהפתיע בהופעתו לטובה, כשניגן את כל השירים המוכרים שלהם פחות או יותר, כולל גרסה רקידה יותר מהמקור של הלהיט והקוף "Sexy Boy" וביצוע נטול שירה ל"Playground Love". ערב לפני, בליל יום רביעי ובמסגרת רצף ההופעות המקדימות ליריית הפתיחה הרשמית של הפסטיבל, רשמה גם סוויד מופע מוצלח ומלא קהל. אך ההופעה האחרת והמדוברת של הפסטיבל הייתה כאמור LCD סאונדסיסטם, הרגע המצופה של היום הראשון.
בפרטים על הלהקה באתר הפסטיבל לא נכתב כלום. במקום, הודבקה שם ההודעה הארוכה והאפולגטית של מוביל ההרכב ג'יימס מרפי מדף הפייסבוק שלו, שמסבירה איך קרה שהם החליטו לחזור ולנגן יחד אחרי שהתפרקו לא כל כך מזמן. גם במהלך ההופעה הוא ציין כמה פעמים שטוב לחזור והודה מאוד לקהל. גם אם לאנרגיה לקח קצת זמן להגיע לקצוות המרוחקים של הקהל - ככל שהשירים היו רקידים יותר וכהעניינים התחממו היה אפשר לראות את כולם על הרגליים. כדור הדיסקו העצום שהתרומם על הבמה בתחילת ההופעה הבטיח מסיבה, וקיים בענק.
הם ניגנו בהנאה גלויה, בכמה מקרים ממשיכים ברצף משיר לשיר, לא מתוך חיפזון, אלא מתוך התלהבות. הזרימה הזו עבדה במיוחד כש"You Wanted a Hit" הפך להיות "Tribulations" בלי שום הפסקה. הם באמת נתנו כמעט את כל מה שהיה אפשר לקוות לשמוע, חוץ מ"North American Scum". הם שרו את "Someone Great","Daft Punk is Playing in My House" ואת "Losing My Edge" שגרם לכולם להשתולל וכמעט לאבד את זה. לסיום, היה זה "All My Friends", השיר שסוגר כל הופעה שלהם, שהביא גם את זו לסוף בשיאה.
אבל זה לא היה סוף הלילה. מיד אחריהם היה אפשר לשחרר שרירים תפוסים עם Battles האלקטרוניים והקופצניים, הופעת פאנק של הרכב צעיר בשם ווייט ריפר חיכתה למי שרצו לזוז גם בארבע בבוקר והתקלוטים המשיכו עוד שעה וחצי לפחות אחר כך. זה היה רק היום הראשון. עכשיו צריך להתכונן נפשית לרדיוהד, שיופיעו במשך כשעתיים וינגנו הרבה שירים מהאלבום החדש, לסוואג'ז שעושות פוסט פאנק מרגש וכועס בו זמנית ולעוד עשרות הופעות. מזל שיש כמה שעות שינה הפרש בין יום ליום.
