האיש שאפילו סדאם לא יכול היה לסרב לו
"אבל בזמן אמת, כשאסור היה לו לאכול עם אנשים לבנים באותה מסעדה, כשאסור היה לפקפק בנחיתותו של האדם השחור, עלי הלך לטלוויזיה ואמר למראיין: "למה ישו בלונדיני עם עיניים כחולות? למה כל הגיבורים הם אנשים לבנים?", ציפי שמילוביץ' על האיש שבמילותיו ומעשיו הצליח להזיז הרים ואפילו לשחרר בני ערובה
"אני רוצה שיגידו עליי: הוא לקח כמה כוסות של אהבה, כפית של סובלנות, שתי כפיות של נדיבות, גביע של אדיבות, כוסית של חמלה, עירבב הכל עם אמונה, ולאורך כל חייו נתן לאנשים לטעום מהמשקה הזה" (מוחמד עלי, משורר).
בתחילת 1981, בן 38, הרבה מעבר לשיאו, שלושה חודשים אחרי שהקרב שלו נגד לארי הולמס הופסק כדי שהוא לא ימות בזירה, ישב מוחמד עלי בביתו שבלוס־אנג'לס, כשהטלפון צילצל. בצד השני היה חבר שסיפר לו כי ממש בפינת הרחוב עומד צעיר שחור על חלון בקומה התשיעית ומתכוון לקפוץ. ארבע דקות לאחר מכן נעצרה הרולס רויס של עלי בחריקת בלמים בכניסה לבניין, אחרי שחצתה את הרחוב כולו באין כניסה.
עלי יצא ממנה, לבוש טיפ טופ כרגיל, ועלה לקומה התשיעית. הבחור כמעט נפל רק מהתדהמה כשפתאום ראה לידו את מוחמד עלי. "אתה אחי", אמר לו עלי, "אני אוהב אותך ואני לא אשקר לך. בוא איתי הביתה". אחרי חצי שעה כרך עלי את זרועו סביב כתפיו של הילד בן ה-20, והוריד אותו מהחלון.
עלי נסע לעיראק ב־1990, כשהוא כבר רועד באופן ברור בגלל מחלת הפרקינסון, ושיכנע את סדאם חוסיין לשחרר 14 בני ערובה אמריקאים כי אפילו סדאם ידע שהוא לא יכול להגיד לא למוחמד עלי. אלה הסיפורים שהביאו את עלי למעמד המיתוס הכל־אמריקאי שאיתו נאסף אתמול אל אבותיו, אבל אלה לא הסיפורים שמצדיקים את המיתוס.
האמריקאים שנאו את עלי במשך רוב ימי הקריירה המזהירה שלו. תקשורת המיינסטרים סירבה במשך שנים לקרוא לו בשמו החדש. הוא הפך מהספורטאי השנוא ביותר באמריקה לאחד האהובים ביותר שלה רק כשהיה שבר כלי פיזי ואיבד את היכולת לדבר, רק כשאמריקה הלבנה כבר לא הייתה צריכה לשמוע אותו אומר דברים שלא היה לה נעים לשמוע, וממש לפני שהתחילה להשתעשע עם הרעיון לבחור לנשיא אדם שרוצה לאסור על מוסלמים להיכנס לארה"ב.
אבל בזמן אמיתי, כשאסור היה לו לאכול עם אנשים לבנים באותה מסעדה, כשאסור היה לפקפק בנחיתותו של האדם השחור, עלי הלך לטלוויזיה ואמר למראיין: "למה ישו בלונדיני עם עיניים כחולות? למה כל הגיבורים הם אנשים לבנים?".
ביום שבו הושעה עלי מאגרוף ונשלל ממנו התואר העולמי בעקבות סירובו להשתתף במלחמת וייטנאם, הוא נאם בהפגנה קטנה למען דיור הוגן בשכונת עוני בלואיוויל. "למה שאסע עשרת אלפים מייל מהבית כדי להפיל פצצות על אנשים חומים, כשהאחים השחורים שלי בלואיוויל לא מקבלים זכויות אדם מינימליות?", אמר הפואטיקן שמעולם לא למד לקרוא באופן מסודר. "הזהירו אותי שזה יעלה לי ביוקר, אבל האויבים האמיתיים שלי הם כאן. אין לי מה להפסיד. אלך לכלא? אז אלך לכלא. היינו בכלא 400 שנה".
עלי ידע על מה הוא נלחם. הוא ידע שהוא שוחה נגד הזרם בתרבות שסוגדת לאתלטים שחורים אבל מפלילה את צבע העור השחור, והוא היה שחצן מספיק כדי לדעת שאלוהים בחר בו. מוחמד עלי סירב לפחד, והאומץ שלו טיפטף למטה ולרוחב. נלסון מנדלה אמר פעם כי כשישב בכלא, מוחמד עלי גרם לו להרגיש כאילו הקירות לא שם. כשמרטין לותר קינג החליט לצאת נגד המלחמה בווייטנאם ב־1967, זה קרה למרות שיועציו הזהירו אותו שלא להתעסק במדיניות חוץ, והוא ענה להם כמו שמוחמד עלי אומר, "כולנו, שחורים וחומים בכל העולם, קורבנות של אותה מערכת דיכוי". כשבילי ג'ין קינג נלחמה להשיג שוויון זכויות לנשים בספורט, עלי אמר לה "את מלכה", וזה לבד הספיק כדי לגרום לה להמשיך.
מוחמד עלי היה שלוש פעמים אלוף העולם באיגרוף וזה היה הדבר הכי פחות מעניין לגביו. הוא היה סופרמן פיזי, תערובת שהמדע לא יכול להסביר — של כוח, אלתור ומהירות. הוא היה משורר, סמל, מטיף, קומיקאי, פרפר ודבורה. אבל הוא היה בעיקר שוחר שלום שבמקרה שלט בענף אלים. האגרופים שאיתם היכה הפכו אותו לאלוף, אבל המהלומות שסירב לתת הן שהפכו אותו לאגדה.
לפנייה לכתב/ת 
