העיר שאבדה לה

"לכל אחד יש עיר ושמה ירושלים... לכל אחד ישנו מקום בירושלים שהוא קורא, קורא לו אהבה" - כך אומרות מילות שירו של נתן יונתן. מאז חלפו להן שנים רבות, וירושלים - נראה כי חלקים רבים מהעם מרגישים שהיא קצת פחות שלהם.

עוד בערוץ הדעות:

האקרים לא עוצרים באדום

להתקרב למדינות ערב המתונות

מצעד הגאווה האמיתי בירושלים

כמעט בן 50 ועדיין לא יודעים איך לקרוא לילד

לצאת מן ההסתגרות, הבורות והניכור

היום מצוין יום ירושלים. רחובות העיר יתמלאו דגלים, שמחה ושיר, אשר אותם יובילו ויקיימו בעיקר בני המגזר הדתי-לאומי, בעוד רבים מתושביה החילוניים של המדינה כלל לא ידעו כי זהו יום חגה של עיר בירתם. אז מה נשתנה בנוף החברה הישראלית מאז אותם הימים, שבהם אזרחים מכל המגזרים והעדות כמהו לירושלים של זהב, וגם משורריה החילוניים של ישראל, דוגמת נתן יונתן, הקדישו לה מילות רכות של אהבה? מדוע יום ירושלים, שנקבע כיום חג ממלכתי, הוא לא יום חגה וגאוותה של כלל החברה הישראלית?

לפני כמה חודשים הכריז שר החינוך נפתלי בנט על שנת הלימודים הבאה כ"שנת אחדות ירושלים" במערכת החינוך, מתוך מטרה להגביר את הזיקה של התלמידים בכל שכבות הגיל לעיר, תולדותיה ומורשתה. הגם שמדובר בתוכנית חשובה ומשמעותית מאין כמותה לחיזוק התודעה וההבנה שירושלים הינה חלק מהזהות שלנו כעם ואומה, נראה כי מרבית הבעיה בכל הקשור לזיקת העם לעיר הינה דווקא בגזרת המבוגרים, שבקרבם הנתק הולך ומתעצם. זאת היה ניתן לראות בין השאר בתגובות החריפות להכרזתו של שר החינוך שעלו מקרב מגזרים שונים בטענות על לאומנות של השר והפיכת בתי הספר לבעלי סממנים ציונים דתיים.

תגובות אלה הן רק דוגמה להלך רוח ציבורי בו כל התייחסות אל אהבת ירושלים, מורשתה וההיסטוריה היהודית שלה מתויג באופן אוטומטי כמסר ימני, תוך השתלטות סממנים וטיעונים פוליטיים על השיח. זאת תוך התעלמות מן העובדה כי אך לפני 50 שנה, זמן קצר במונחים היסטוריים, אומה שלמה חלמה וייחלה אל היום בו ישובו בניה ובנותיה לטייל ברחובותיה של העיר העתיקה ולהתפלל אל מול הכותל.

כמעט יובל שנים אחרי פריצת חומות העיר, צמד המילים - ירושלים המאוחדת הפך מושג נפיץ ומפלג. לצערי בשני העשורים האחרונים נוצרה אווירה כללית בחברה הישראלית המדברת על חלוקת ירושלים או היותה לכאורה כבר מחולקת, כמו גם הערעור על חזקתנו האמיתית וההיסטורית על עיר דוד. אווירה זו יצרה תפיסה מעוותת אשר החלישה את זיקתם של חלקים גדולים מהעם אל העיר והובילה למציאות בה מרבית הישראלים אינם חוגגים את אחד הימים החשובים ביותר לעם היהודי והישראלי.

לשמחתי, אני עד לא אחת לשמחה ולאושר הנגלים בעיניהם של התלמידים ולהתרגשות המציפה אותם עת הם לומדים על ירושלים ומבקרים בה. כל שנותר הוא לקוות כי אותו ניצוץ שמציתה בהם העיר לא יכבה בחלוף הזמן, שכן זהו הניצוץ שעומד בבסיסה של מדינתנו ועמנו.

הכותב הוא מנכ"ל זהות-איגוד המרכזים לזהות יהודית