הנס של רחלי: בגיל 21 חלתה במלנומה - והחלימה
רחלי סרויה הייתה בעיצומו של מירוץ החיים, כששומה שצמחה על רגלה התגלתה כמלנומה - סרטן עור. היא עברה הסרה של הנגע שבדרך נס לא התפשט לאיברים אחרים ואחרי תקופת שיקום קשה, חזרה לחיים שנעצרו. עכשיו היא אומרת: "אני חיה את חיי, אבל תמיד מנקר בי החשש הזה שחלילה המלנומה תחזור"
שנה שלמה היא הייתה שם, ממוקמת בחלק האחורי של ירך ימין, אותה שומה אדומה וגדולה, שלא ניתן היה להתעלם ממנה. "בגלל שהיא לא כאבה לי, ולא הפריעה לי, אז היה לי נח לא לעשות איתה כלום והמשכתי בחיים שלי", מתארת רחלי סרויה, בת 23, שבאיחור של שנה, אבחנו הרופאים שלקתה במלנומה ממאירה והגדירו את העובדה שהמלנומה לא התפשטה בגוף ולא סיכנה את חייה, כ"נס".
הכל התחיל לפני כשנתיים. סרויה, אז בת 21, סיימה שרות לאומי, עבדה בחברה סלולרית ועברה לתל אביב. "באותם ימים הייתי עסוקה בלבנות את החיים שלי", היא מספרת, "התחלתי להתעניין בבתי הספר השונים למשחק, ובכך להגשים חלום ילדות ולהיות שחקנית, כשבמקביל אני צריכה לקיים את עצמי ולכן גם עבדתי שעות ארוכות".
אחותה, שהבחינה בשומה יעצה לה לפנות לרופא עור, שלדבריה בדק את הנגע והרגיע ש"זה שום דבר". באותו ביקור, הוא צרב עם חנקן נוזלי דחוס והמליץ לה לחזור לביקור נוסף אם השומה לא תיעלם לחלוטין.
"עבר יום, עברו יומיים וחודשיים ושלושה וכלום בעצם לא קרה. השומה לא הגיבה בכלל לצריבה, אבל הייתי כאמור עסוקה וממוקדת בבניית החיים שלי, שהזנחתי ולא חזרתי לרופא, כפי שהוא המליץ לי", נזכרת רחלי.
קיראו עוד על מלנומה
אימונותרפיה: התקווה החדשה של חולי המלנומה
איך תדעו שנקודות החן על הגוף מבשרות רעות
הסיבות שנקודות החן שלכם הופכות לסרטן עור
לא הייתי מודעת לסיכונים
לפחות חצי שנה חלפה מאז ביקרה במרפאתו של רופא העור ועד שאמה,באחת מהשבתות שבקרה בבית הוריה, העירה את תשומת לבה, שתחזור אליו. "גם בשלב הזה עוד הייתי שאננה", היא מתארת," וייחסתי את הבקשה של אימא שלי לזה שהיא דאגנית וחרדתית. מה היא רוצה ממני? חשבתי לעצמי, כולו כתם, מה הלחץ? למה להיבהל? אבל בסופו של דבר, שמעתי בקולה וקבעתי תור לרופא אחר, בבית חולים העמק בעפולה".
אחרי שבדק את השומה, התרשם הרופא מגודלה ומצורתה והפנה את סרויה לביופסיה. "המשכתי בשאננות של ילדה בת 21, שממש לא מודעת לסיכונים בריאותיים, ולכן גם לא ספרתי את השעות והימים עד שהתשובה מהביופסיה תגיע. לא חשבתי על זה לרגע ולמעשה, לא העליתי אפילו בדעתי שזה משהו רציני, שלא לחשוב בכלל שזה סרטן שעלול היה לסכן את החיים שלי", היא משתפת בהלך רוחה באותם ימים. אבל ארבעה ימים אחר כך, התקבלה התוצאה וסרויה הוזמנה בדחיפות לבית החולים.
"כמה לא מודעת הייתי? שמרחתי את הזמן והגעתי לשם רק למחרת". בחדר שאליו נכנסה מלווה בהוריה, המתינו מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית, הרופא הבכיר שביצע את הביופסיה מהירך ומתלמד. אחרי שהציגו את עצמם ותפקידם, שאלו לשלומה. "ואז, מנהל המחלקה יורה לי את החץ, מדויק ללב: "התוצאה שהתקבלה מראה לנו שחלית במלנומה". לא היה לי מושג מה זה אומר, אבל מספיק היה להסתכל על הורי שהחליפו צבעים ואחר כך החווירו והורידו את הראש".
כיוון שלא הבינה, בקשה מהרופאים שיסבירו לה בפשטות במה חלתה ומהי המשמעות. "אמרו לי שמדובר בסרטן עור ודרגת החומרה שלו קרובה לשלוש. ולכן אני צריכה לתת גז ולהחיש מהלכים. זה נשמע בעייתי, אבל בשלב הזה, רק התחלתי לעכל את הבשורה וכשיצאנו למסדרון, בקשתי מהורי שיניחו לי להיות כמה דקות לבד עם עצמי. הייתי זקוקה ללבד הזה, כמו אויר לנשימה, כי הבשורה הקשה, הייתה כבדה לי מדי ולא ממש ידעתי מה קורה איתי".
היא הופנתה להמשך טיפול בבלינסון, שם אחרי שקרא את התיק הרפואי שלה, ירד המומחה לפרטים: "הוא גילה כל כך הרבה סבלנות אליי, גם הסביר לי וגם כתב הכול באופן ברור. הוא אמר לי שאני צריכה לעבור ניתוח נרחב לכריתת השומה הסרטנית מהירך ולעבור ביופסיה נוספת שבפענוח שלה, יידעו אם הסרטן התפשט ואם חלילה כן, אז עד לאיזה עומק", היא משחזרת בהתרגשות. עד למועד שנקבע לניתוח, עברו עליה לדבריה ימים קשים.
"הייתי חסרת אונים לחלוטין"
"הייתי זומבי והוריי עשו בשבילי את הכול. שקעתי גם בדיכאון וגם בחוסר אונים. לא ידעתי להכיל את הצרה הזו, שנפלה לי על הראש משום מקום". אחרי הניתוח, שבמהלכו הוסר הנגע בשלמותו, נשלחה סרויה למנוחת התאוששות והחלמה בבית הוריה, נעזרת בקביים. "אם לניתוח נכנסתי מדוכדכת ומדוכאת יצאתי ממנו גם נכה וכמעט סיעודית", היא מתארת.
"לא יכולתי לעשות כמעט כלום והייתי צריכה שיקלחו אותי, שיעזרו לי בפעולות היום יום הכיח בסיסיות, זה היה סיוט. הייתי פיסית ונפשית על הפנים. המזל שלי, שכל המשפחה והחברות תמכו בי,ישבו איתי, עודדו ולא נתנו לי לשקוע יותר בבור השחור הזה".
חודש אחרי הניתוח, היא הגיעה להסרת תפרים ובאותו מעמד נאמר לה, שמתוצאת הביופסיה עולה, שהמחלה התגלתה כשהיא עדין ממוקדת, שכל הנגע הסרטני הוסר ובדרך נס, אחרי ש"גידלה" אותה שנה שלמה היא לא התפשטה לאיברי מטרה אחרים".
ההחלמה מהניתוח ומהבשורה הקשה נעשו במקביל ומדובר על תקופה מאד קשה ועצובה מבחינתי. בחצי השנה הראשונה, לא יכולתי בכלל לעמוד על הרגל המנותחת,היא נפגעה וכאבה, בהמשך, ככל שמצב הרגל השתפר, הצד הנפשי התעורר, כי לא קל לילדה בת 21, לעבור דבר כזה, ולכן שקעתי בדכדוך.
שאלתי את עצמי, פעם אחרי פעם, למה זה קרה דווקא לי? איך זה יכול בכלל להיות? אחר כך, הדיכאון גרם לי למשבר באמון העצמי והפחתה בערך העצמי שלי. הרגשתי חולה ופגועה ופגומה ולא שווה ולקח לי יותר משנה למשות את עצמי חזרה למעלה".
המעקבים שעברה, כחלק משגרת בדיקות שיהיה עליה להמשיך ברצף, כל שלושה חודשים חיזקו אותה ובהדרגה, חזרה סרויה לחיים הקודמים שהיו לה.
"הבנתי שאסור לי להיחשף לשמש, ולטיפולי לייזר, אבל הבנתי גם שהגוף שלי הבריא וזה חיזק ועודד אותי. מה גם, שאני באה מבית דתי, כך שגם האמונה עזרה לי לחשוב שבסופו של דבר, הכול קרה לטובה", היא אומרת.
כשנה וחצי מיום הניתוח, היא נרשמה ללימודי מכינה למדעי הרוח במכללת צמח, ובמקביל, חזרה גם לעבוד. "עכשיו, אני מרגישה, כמעט כמו שצריכה להרגיש כל אישה צעירה בת 23. אני לומדת ועובדת ופעילה אבל תמיד מנקר בי החשש הזה שאם חלילה המלנומה תחזור? נכון שזה פחות מציף אותי, אבל זה קיים ובני המשפחה ולא באשמתם, לא תמיד יודעים להכיל אותי. אז כשאני מרגישה על הקרשים, אני אוספת את עצמי".
צפו בשחקן יו ג'קמן המספר על התמודדותו עם מחלת המלנומה:
לפנייה לכתב/ת 
