למה כל הסינים נראים לנו אותו דבר?
לכולנו יש זוג עיניים, אף ופה ובכל זאת אנחנו יודעים לזהות את ההבדלים בין אדם לאדם. כיצד עובד המנגנון האנושי במוח המזהה פרצופים? והאם שהות מוגברת בין ילודים לאחיות בבית חולים מסייעת לזיהו? פרופ' גלית יובל, מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה ומדעי המוח באוניברסיטת תל אביב עם התשובות
בשיתוף אוניברסיטת תל אביב
באופן די פרדוקסאלי, דווקא הפעולות הבסיסיות שאותן אנו מורגלים לעשות על בסיס יום-יומי ואוטומטי, הן אלה שקורות בזכות מנגנונים מורכבים שמחייבים מחקר. אחת הפעולות הללו היא היכולת האנושית לזהות פרצופים. כדי להבין עד כמה היא הכרחית, אפשר לנסות לדמיין מצבים שבהם יש קושי בזיהוי, שעשוי להוביל למצוקה חברתית אמיתית. את הנושא הזה חוקרת בהרחבה פרופסור גלית יובל, מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה ומדעי המוח באוניברסיטת תל אביב, בניסיון להבין כיצד עובד המנגנון החיוני הזה.
"כבר בלימודים לתואר ראשון, הדבר המרכזי שעניין אותי היה לחקור את הקשר בין המוח לבין מערכת הראייה, להבין איך המוח מפרש את העולם ברמה הוויזואלית. במהלך לימודי הדוקטורט הגעתי להתעסק עם פרצופים. ראשית מפני שזה גירוי שהוא מעניין כי הוא מאד פשוט - לכולנו יש זוג עיניים, אף ופה, אבל הוא גם מאד עשיר, כי מתוך זה אנחנו מסוגלים לחלץ המון אינפורמציה. גם ברמת הזיהוי של האדם, האם זה גבר או אישה? צעיר או מבוגר? לאן הוא מסתכל? זה גם גירוי שהוא חשוב לנו כיצורים חברתיים, והוא מייצר תגובות חזקות ומוגדרות במוח".
קושי ממשי בזיהוי פרצופים על רקע גזעי
אחת הדרכים לבחון מנגנונים מורכבים מהסוג הזה, היא להתעכב על המקומות שבהם משהו משתבש. כך למשל, מתעורר קושי ממשי בזיהוי פרצופים על רקע גזעי, או במקרים של פנים דומות מדי אצל תינוקות. כדי לבדוק מה מסייע למוח בהליך הזיהוי, פנתה פרופסור יובל לאחיות בבתי יולדות, הנחשפות לתינוקות בכל יום, במטרה לבחון האם המשתנה של מידת חשיפה משמעותי לזיהוי.
"מצאנו שחשיפה מוגברת היא לא העניין המרכזי, מפני שגילינו שגם אחיות בבתי יולדות מתקשות בזיהוי פרצופים של תינוקות. מה שכן הוכח כרלוונטי, זו העובדה שכל אחד מהאנשים שאנחנו מכירים מקושר לאינפורמציה ייחודית. ברגע שאנחנו נותנים לפרצוף משמעות ייחודית, זה עוזר לנו להבחין. אנחנו מייחסים לפרצופים כל מיני משמעויות שונות, גם ברמת הידע וגם ברמה החברתית. בסופו של דבר, היכולת שלנו לתת משמעות לגירוי וויזואלי כמו פרצוף, היא זו שהופכת אותו למובחן וייחודי".
איך מתנהל סוג כזה של מחקר?
"העיקרון עובד כמו מבחן זיכרון פשוט: אנחנו מציגים לנבדקים סדרות של תמונות ומבקשים מהם ללמוד אותן, ואחרי זה מראים להם תמונות חדשות של אותם פרצופים ושואלים על זיהוי. אנחנו גם עושים איזושהי מניפולציה כמובן. בניסוי אחד נציג למשל הרבה מאד תמונות של אותו אדם, מזוויות שונות, על מנת לראות האם האינפורמציה הוויזואלית מספיקה לזיהוי. בניסוי אחר אנחנו פשוט מקשרים את הפרצוף דווקא לאינפורמציה מילולית: מציגים את השם שלו, את העיסוק שלו וכדומה. התברר לנו שכשאנחנו מקשרים לפרצוף אינפורמציה מהסוג הזה, זה הרבה יותר עוזר בזיהוי מאשר כשמעשירים רק את הפן הוויזואלי".
כך המוח שלנו מעבד נתוני פרצופים
נוסף לניסויים מהסוג הזה, פרופסור יובל נעזרת גם בהדמיות מוחיות מסוגים שונים, על מנת לבחון את התגובה של המוח לגירוי של פרצופים ולמפות את האזורים הרלוונטיים לתהליך. "כשאנחנו מציגים לאנשים תמונות או סרטים של פרצופים, אנחנו יכולים לראות תגובה מוחית חזקה יותר לעומת גירויים שאינם פרצופים", אומרת יובל. "האזורים האלה מגיבים בצורה סלקטיבית וחזקה לפרצופים, ואחת השאלות היא, למה בעצם אנחנו צריכים אזורים כאלה? איזה מידע הם מעבדים?"
כלומר, יש אזורים במוח שתכליתם לזהות פרצופים?
"כן, ואחת הטענות היא שזה קורה בגלל שפרצופים הם גירויים שמאד דומים אחד לשני, ואנחנו צריכים להבדיל בין כל כך הרבה מהם, אז אנחנו צריכים איזשהו ייצוג מוחי שהוא ייחודי. יש אזורים במוח שכל מה שהם עושים זה לעבד מידע של פנים, פחות עסוקים בלעבד מידע אחר. ככל הנראה זה נחוץ כי זיהוי פנים זה צורך חברתי אמיתי. אנשים שמתקשים בזיהוי פרצופים יכולים להגיע לעבודה ולא לזהות את הקולגות שלהם, או מדווחים שקשה להם מאד לראות סרטים או לצפות בטלוויזיה משום שהם לא מצליחים לעקוב אחרי הדמויות. לנו, מאד קשה להתחבר לתחושות האלה, כי זיהוי פרצופים נעשה אצלנו באופן טבעי, עד הרגע שבו אנחנו צופים בסרט מאפיה יפני ופתאום כל הדמויות נראות לנו זהות".
לפנייה לכתב/ת 
