מינוי מביך / על סאגת המאמן בבית"ר
לאמן אצל טביב, פירושו לא רק להסכים לנקמנות, לתגרנות, לזילות המקצוע. בן-שמעון מונה בטלפון, וזה כנראה נורמטיבי בעיניו. אבל מה עם הגזענות לעזאזל? האם המאמן מיישר קו גם איתה?
רן בן־שמעון, בניגוד למאמנים שהושפלו לפניו, מגיע מעמדה אחרת. נכון, הוא סוחב כישלונות במכבי ובהפועל ת"א, אבל גם אליפות מדהימה בקריית־שמונה (עם סטאז'ר חרוץ בשם ברק בכר), עונה מרשימה מאוד בקפריסין, ולא מעט אנשים שיעידו כי מדובר במאמן שיטתי, רציני, עם עקרונות. החבירה לטביב, ועוד כברירת מחדל אחרי גיא לוזון, מטילה צל כבד על שתי התכונות האחרונות.
בשונה מקודמיו בבית וגן, בן־שמעון לא מיצב עצמו כמי שהבוס עושה לו טובה. אפילו אבי לוזון נאלץ להתנצל בפניו על האמירה "מאמן בושה", וכשאחים נוספים עשו קולות של שכונה, המאמן קם ועזב
. אצל העבריין המורשע ממיאמי, שגם יודע להעלים ראיות, זה יהיה פחות מביך רק לכאורה. בבית"ר הציבור לא יידע מתי הבעלים כופף או סינן אותו, אבל שאלת המרות היא הפחות בעייתית בשידוך.
לאמן אצל טביב, פירושו לא רק להסכים לנקמנות, לתגרנות, לזילות המקצוע. בקטע הזה נפל גם דרור קשטן, בהפועל ת"א, וכמו האחרים שילם את המחיר בפיטורים מבישים בטלפון. בן־שמעון מונה בטלפון, וזה כנראה נורמטיבי בעיניו. אבל מה עם הגזענות לעזאזל? האם המאמן מיישר קו גם איתה? כמה שחקנים מהמגזר יחתים? ומי יודע, אולי הוא יביא כעוזר את מי שהגדיר פעם: "השחקן הכי חשוב במערך שלי" - סאלח חסארמה? בעניין הזה, לא פחות מהצד המקצועי, חובת ההוכחה עליו.
לפני פחות מחודשיים, אחרי הופעתו בפני ועדת האיתור המצחיקה של ההתאחדות, אמר בן־שמעון לתקשורת: "לגיטימי שהם שאלו על החזון שלנו, באתי לפה בגאווה". כמה חזון היה בוועדת האלתור הטלפונית של טביב ממש לא קשה לנחש, וברוך הבא למצעד הגאווה של מנחם קורצקי, גיא לוי וסלובודן דראפיץ'.
לפנייה לכתב/ת 
