לפחות הסוף היה טוב: סיכום הרולאן גארוס
זה היה טורניר מבאס ברובו, הפרישות של רוג'ר פדרר ורפאל נדאל הפכו אותו לאפרורי, הגשם חידד את הפרימיטיביות והבלבול של המארגנים. אבל אם כבר נקלענו לסיטואציה כזאת, אז לפחות שנובאק ג'וקוביץ' יוריד ממנו את השימפנזה ששכבה לו על הגב כל השנים עם הניצחון הכי חשוב בקריירה. פרידה לא עצובה מאליפות חורפית שנגמרה בהפי אנד ושמש זורחת
עולם הטניס כבר ראה משחקים לפנתיאון בין אנדרה אגאסי לפיט סמפראס, הציע מפגשים מדהימים בין רוג'ר פדרר לרפאל נדאל וזימן כמה קרבות מהממים בין נובאק ג'וקוביץ' לפדרר וג'וקוביץ' לרפאל נדאל. כל מה שחסר ליריבות בין ג'וקוביץ' לאנדי מארי כדי להצטרף למועדון ולהפוך למיוחדת זה "רק" הדבר הקטן הזה שהופך יריבויות למיוחדות: מתח.
המספרים אומרים את שלהם בעניין. הגמר אתמול היה הדייט ה-11 במספר בין מארי לג'וקוביץ' מאז 2015, כאשר המאזן עומד על 2:9 לטובת הסרבי. בגמר האחרון ביניהם באוסטרליה זה נגמר בנוקאאוט, בחצי הגמר ברולאן גארוס הקודם בניצחון קשה בהרבה, בגמר הקודם במלבורן בארבע מערכות. כדי לחזור לניצחון האחרון של מארי על הנמסיס שלו בגראנד-סלאם, צריך לחזור לגמר המפורסם מווימבלדון ב-2013.
אם מארי רצה לחשוב שהפעם הדברים ייראו אחרת הוא היה צריך להזכיר לעצמו שני דברים: 1. ג'וקוביץ' מגיע למשחק מולו עייף מאוד, אחרי שבשבוע האחרון הגשם אילץ אותו לשחק במשך שלושה ימים ברציפות. 2. בפעם האחרונה שבה השניים נפגשו זה עם זה על מגרש בצבע אדום, זה נגמר ב-3:6, 3:6 נדיר לטובתו בגמר טורניר רומא. גם אז ג'וקוביץ' סבל מתשישות גדולה.
אבל לגמרי גראנד-סלאם חוקים עתיקים משלהם, והחוקים האלה אומרים שאלא אם כן התמזל מזלך, קיבלת את ג'וקוביץ' ביום בינוני והיית שם במיטבך כדי לנצל את זה עד תום, הסיכויים לא לצדך.
הן ג'וקוביץ' והן מארי הגיעו למשחק אתמול אחרי שני המשחקים הכי טובים שלהם בטורניר, ואולי בעונת החימר כולה. בזמן שהראשון ניצח בקלות יחסית את דומיניק תים הנהדר ונראה מרתיע מתמיד, השני סיפק את אחד ממופעי החימר הגדולים שידע בקריירה. מול האלוף המכהן סטניסלאס ואוורינקה, בחצי הגמר, הוא עשה את מה שעד לפני כמה שנים היה נראה כמו משימה בלתי אפשרית מבחינתו.
הגמר אתמול התחיל באופן שהיה יכול לרמז על סוף מפתיע, אבל די מהר חזר לקווי העלילה המוכרים מהשנים האחרונות. השבירה המהירה של ג'וקוביץ' בפתיחה אולי קצת הבהילה אותו, אבל אירוע מהסוג שקרה בסוף המערכה הראשונה היה בדיוק מסוג הדברים שהוא היה צריך כדי להידלק מחדש.
אחת ההגשות של מארי נקראה בטעות כאאוט על-ידי אחד השופטים, השופט הראשי תיקן את הקריאה ואז העניק את הנקודה למארי מכיוון שהכדור של ג'וקוביץ' הלך ממילא החוצה – החלטה (נכונה) שעוררה את זעמו ומשום מה הרגיזה את הקהל. בדיעבד, זה היה הדבר הכי טוב שקרה לג'וקוביץ' במשחק.
במשחקונים האחרונים הלחץ הלא רגיל ניכר על ג'וקוביץ' כמו שלא ניכר עליו כבר הרבה מאוד שנים, אולי מעולם. המראות והזיכרונות הלא נעימים מהגמר הקודם, שבו לא הצליח להתמודד עם ההפצצות המדויקות של ואוורינקה ונכנע להן בסופו של קרב התשה ארוך, בוודאי נצרבו אצלו בזיכרון ואולי גם הקשו עליו לסגור את הסיפור.
אחרי שעלה ל-2:5 במערכה הרביעית והרגיש את הגביע בקצות האצבעות הרשה לעצמו לשחרר חיוך קטן ומבלי להתכוון החזיר את מארי לחיים, לעוד כמה רגעים של תקווה. בנקודות האחרונות נראה היה שכל חבטה וחבטה שלו, פשוטה כמסובכת, נושאת איתה מטען של אכזבות וכישלונות מהסוג שהוא לא טעם על משטחים אחרים, כאלה שהיו שמורות לטריטוריה הספציפית הזו.
זה כבר כמה שנים שג'וקוביץ' עולה לרוב מוחלט של המשחקים שלו כפייבוריט מובהק. ככזה ובניגוד לפדרר למשל, הוא זוכה לעיתים רחוקות לתמיכה או עידוד מהקהל, שבדרך-כלל ידחוף את היריב שלו בשביל הסיכוי להיות עד להפתעה. כך יוצא לא פעם ש"נולה" נאלץ להוציא מעצמו את הטוב ביותר לא רק נגד שחקן טוב ורעב שמוטען במוטיבציה מיוחדת לרשום סנסציה על חשבונו, אלא גם נגד האלפים ביציעים. בכל גמר גראנד-סלאם שהעפיל אליו הוא הראה יכולת מופלאה להתמודד עם לחצים אדירים ומשקל בלתי נתפס על הגב. המשחק אתמול היה פחות מהסדרה "ג'וקוביץ' נגד העולם" ושייך יותר לקטגוריה "ג'וקוביץ' נגד ההיסטוריה". גם בו הלחץ היה נוכח, רק בצורה שונה.
לא סתם ג'וקוביץ', שניצח ב-41 מתוך 42 משחקיו האחרונים בארבעת טורנירי המייג'ור (והגיע לגמר ב-21 מתוך 22 הטורנירים האחרונים שבהם השתתף), אמר אתמול שמדובר ברגע הכי גדול בקריירה שלו. ההשתטחות המסורתית על הקרקע בסוף המשחק לא לוותה בדמעות ונראה היה כאילו נבעה פחות מהתרגשות מובנית ובלתי נמנעת – ויותר מהקלה ענקית. כמו שזה היה הרגע הכי גדול עבורו כך זה גם היה הרגע הכי חשוב בחייו המקצועניים, וכנראה אחד הניצחונות המכוננים בענף בשנים האחרונות.
אז נכון, הוא אולי לא היה עוצמתי כמו המשחק הבלתי נשכח בין נדאל לפדרר בווימבלדון ב-2008 או הגמר המרגש בין פדרר לרובין סודרלינג ברולאן גארוס ב-2009, אבל נתן עוד חותמת חזקה, הפעם בצבע אדום, להשתלטות המהירה של אחד השחקנים הגדולים אי פעם על הסבב העולמי. אתמול הוא כבש עוד חלקה במסע ארוך שנמצא רק בעיצומו, וכמו שבעצמו אמר מרגיש בזכותה שלם יותר. היריבות בין שני הפיינליסטים אמנם לא קיבלה טוויסט לא צפוי בעלילה, אבל לפחות עזרה לאחד מהם לעשות היסטוריה.
הגיע הזמן להתקדם
ראינו את זה מגיע עוד לפני שהרולאן גארוס התחיל באמת. כבר בשבוע שלפני הרחנו מה מתבשל בצרפת, או יותר נכון מה לא מתבשל. פדרר קיבל את ההחלטה הבלתי נמנעת לפרוש, השאיר אותנו עם אירוע טניס גדול בלי ההילה המוכרת שלו בפעם הראשונה מאז 1999 והכריח אותנו ללכת שפופים אל הלא נודע.
זה היה צפוי, רק חשבנו שהבאסה שנחתה עלינו מאז תהיה פחות מורגשת בזכות הסיכוי שנדאל ישחזר ימים מהעבר וייתן פייט מחודש לג'וקוביץ'. אלא שאז גם "השור" נטש ועבר לאימונים על דשא, ואיתו גם התקווה האמיתית של המקומיים ג'ו-ווילפריד צונגה (עם כל הכבוד לרישאר גאסקה המצוין).
בשלב הזה כבר נשארנו עם ג'וקוביץ' וטקסים חדשים עם ילדי הכדורים לאלבום הזיכרונות, מארי והמותחנים שהוא נהנה להיקלע אליהם (והחגיגות המוגזמות, כי איך אפשר בלי?) ותים אחד שמפריח את השממה והפך לגולת הכותרת של האליפות הזו, בצל הכוכבים שנופלים ופורשים למיטות הטיפולים. שזה בסדר גמור, בהנחה שאלה שנשארו במסיבה יכולים לרקוד.
הגשם שמילא את פריז בשלוליות ואת המארגנים בכדורים לכאבי ראש היה הסימן הבולט ביותר לאפרוריות שאפיינה את השבועיים האחרונים, והפך אותם למשעממים ומדכדכים. ב-2016 אמורה להיות לתחרות יוקרתית דרך כלשהי להתמודד עם מזג אוויר גרוע, וקוראים לה גג. אבל ברגע שאין כזה וראשי התחרות מאלצים שחקנים להסתכן בפציעות בתנאים שרחוקים מלהיות אידיאלים, טבעי שהתלונות של סימונה האלפ ואגניישקה רדוואנסקה יסיטו את תשומת הלב מההפסדים שלהן עצמן.
אם הן היו מנצחות הן היו אומרות אולי דברים אחרים, התנאים שווים לכולן, הגג המדובר הוא רק עניין של זמן ואף אחד לא אשם בכך שדווקא השבוע פריז הוצפה, גם לא מנהלי האירוע (שהפסידו מחוסר המזל הרבה כסף). ועדיין, ההתעקשות שלהם להמשיך את ההצגה בכל מצב כדי להיצמד ללוח הזמנים, גם במחיר שבו חלק מהמשחקים נמשכים וחלק מופסקים, פגעה במוצר ובחוויה ובאופן כללי סתם השאירה טעם רע. מצד שני, לפחות קיבלנו בסופו של התהליך את הגמר הקלאסי החדש, וגם את הניצחון הלא מפתיע הכי מתבקש בעולם. אז פלא שבסוף השמש זרחה?
לפנייה לכתב/ת 
