למען העיוורים: כך הפכתי לאמא מאמצת לכלב נחייה
שרונה גז התנדבה במשך שנה כדי לחנך גור לברדור לקראת הכשרתו לכלב נחייה לעיוורים. היא חוותה מקרוב את הרגעים השמחים והמתסכלים עם כלב נחייה במקומות ציבורים, ניהלה משא ומתן עם מאבטחים בקניונים, נהגי מונית ואוטובוס
מאחורי כל כלב נחייה עומד לא רק אדם עיוור. לפני חודש מסרתי את הכלב שלי. במחשבה שנייה, אולי המשפט הזה לא ממש מדוייק, משום שהכלב מעולם לא היה באמת שלי.
מאז שמסרתי את פאן, חיי היום-יום שלי הפכו הרבה יותר קלים ופשוטים. אני נוסעת לכל מקום בקלות ובמהירות, לא מתעכבת בכל רגע. אני יכולה ללכת לכל מקום שאני רוצה ואחרי שנה שלמה של גידול גור נחייה, זו לא תמיד אמירה טריוויאלית.
הכל התחיל לפני שנתיים וחצי כאשר שמעתי על פרויקט משפחות אומנות לכלבי נחייה. הרעיון לאמץ גור נחייה למשך שנה קסם לי וראיתי רק סיבות טובות להפוך לאומנה לגור כזה בעצמי.
אמא לשנה: "גוש קטן של מתיקות לברדורית"
משפחות אומנה מקבלות גור נחייה בן חודשיים ומגדלות אותו עד שהוא מגיע לגיל שנה בערך. במהלך תקופה זו הן מתחייבות למספר כללים חשובים - מפגש עם מאמן של העמותה פעם בשבועיים, אימון הגור על פי הכללים הנהוגים לכלבי נחייה, וביניהם ההתחייבות לא להשאיר אותו לבד בבית יותר מ-4-5 שעות ביום.
בתמורה להתנדבות האינטנסיבית, המרכז לכלבי נחייה מספק לנו תרומות של מזון יבש עבור הכלבים, טיפולים וטרינרים וציוד בסיסי לאימון הכלב.
חלק גדול מהאימון לכלבי נחייה לעיוורים כולל חשיפה גדולה ככל האפשר לכל חלקי חיי היום-יום שלנו. הליכה לסופרמרקט, עמידה בתור בבנק, ביקור אצל הרופא וכן נסיעות ברכבת או באוטובוס, כל אלו מהווים חשיפה לרעשים שונים ולסיטואציות שונות שיכינו את הגור טוב ככל האפשר לחיים המגוונים של האדם אליו הם יתלוו בעתיד.
את פאן קיבלתי בגיל חודשיים, גוש קטן של מתיקות לברדורית, תוך רגע זכיתי לכינוי "אמא של פאן", ולא סתם. לימדתי אותו לעשות צרכים בהתאם לכללים, ללכת עם רצועה ברחוב ברגלי, כיצד להתנהג לאנשים ומתי מותר ואסור לשחק. במשך כמעט שנה פאן הפך מ"כלב של נייר טואלט", גור שובב ומלא שמחת חיים לכלב בוגר ומחונך, ומלא שמחת משחק עדיין. כל שבוע הוא גדל ולמד, למעשה, שנינו למדנו יחד.
לא קלה הדרך להיכנס למקומות ציבוריים
לאחר שפרק משפחות האומנה מסתיים, הגורים נפרדים ממשפחותיהם ועוברים בחזרה אל העמותה שנמצאת בבית עובד, שם הם עוברים הליך אילוף מתקדם של מספר חודשים עבור כלבי נחיה לעיוור.
הכלבים שנמצאים מתאימים למשימה בסיום שלב זה, מוצמדים לעיוור ומשם מסייעים לו במהלך כמה שנים, עד יציאתם לפנסיה.
בין האתגרים של האילוף, הפכתי גם למסבירה הלאומית. כל אדם ברחוב מבקש לדעת קצת יותר על כלבי נחייה, מבקש ללטף, לשחק, או להגיד מילה טובה על ההתנדבות הזו.
בנוסף על האילוף וההסברה, אחד האתגרים הגדולים ביותר בגידול גור נחייה היה הכניסה למקומות שונים. מצד אחד, נושא הכניסה של גורי נחייה למקומות ציבוריים עדיין איננו מוסדר בחוק ולכן רשמית איננו יכולים להיכנס לכל המקומות כמו עיוורים הנעזרים בכלב נחיה.
מצד שני, עלינו לאמן ולחשוף את הכלבים לכמה שיותר מקומות ומצבים. ומעבר לכל זה, עלינו לחיות את חיינו. פעמים רבות נאלצתי לנהל משא ומתן עם מאבטח בכניסה לקניון, עם נהג מונית או נהגי אוטובוס כדי שיאפשרו לי להיכנס למקומות שונים.
חוויתי את התסכול שעיוורים עם כלבי נחייה חווים לפעמים, וחשוב לי לומר שזה יכול להיות אחרת. רוב המקומות רוצים מאוד לעזור ונכונים להכניס כלבי נחייה, אך פעמים רבות כאשר עובד זוטר אינו מכיר את הפרויקט או שאינו בטוח מה הנהלים במקום בו הוא עובד, נוצרת בעיה.
מצאתי את עצמי מרגיעה מאבטחים, מלצרים, מוכרים ונהגים שהם לא יפגעו בפרנסתם אם כלבי הנחייה יכנסו.
כיום רק חלק קטן מהעיוורים בישראל מתנייד באמצעות כלבי נחייה. אחת הסיבות לכך נעוצה בפרסום השלילי שנוצר בעקבות מקרים בהם נמנעה נגישות מעיוורים. השימוש בכלב נחייה מעלה משמעותית את רמת החיים של העיוור המסתייע בו כשהוא עוזר לו לנוע במהירות ובביטחון במרחב הציבורי.
ככל שתעלה הנגישות לכלבי נחייה ויפסיקו הפרסומים השליליים, יותר עיוורים ירגישו בנוח לאמץ ולהסתייע בכלבים אלו וכך כולם ייצאו מורווחים.
השבוע הוא שבוע המודעות לכלבי נחיה. במהלך השבוע עמותת "צמד", עמותת העיוורים הנעזרים בכלבי נחייה יחד עם בני נוער משכונות הפריפריה של ארגון "סח"י", סיירת חסד ייחודית יעברו בין אלפי בתי עסק בירושלים ויבקשו כי הם יאמצו תווים חברתיים המעידים על כך שבית העסק תומך בכניסה של כלבי נחייה אליו.
סיסמאות לא מספיקות
סיסמאות לא מספיקות במקרה הזה ולצערי גם לא אהבה, אני מאמינה שהתו הזה לא רק יעורר מודעות לנושא אלא גם יכול להעניק בטחון לעיוורים להשתמש במרחב הציבורי ולהיות חלק גדול ומעורב יותר בחברה באמצעות העצמאות שיעניקו להם כלבי הנחיה.
אם היוזמה הברוכה הזו תקודם לא רק בירושלים, ולא רק על ידי אזרחים אלא תאומץ באופן רשמי על ידי ממשלת ישראל ותקודם בכל עיר בארץ אז גם העיוורים אולי יוכלו לראות טיפה של אור בקצה המנהרה.
למרות כל התלאות והקשיים הכרוכים באימוץ כלב נחייה, אין תחליף לתחושת הסיפוק ולרגעים המאושרים שהיו לי עם פאן אני מזמינה את מי מכם שרוצה לאמץ כלב, לשקול אימוץ של כלב נחייה. ולכל השאר, בואו נאמץ קצת ערכים , נזכור שכולנו בני אדם ושלא צריך לחכות להחלטה של מישהו שם למעלה כדי לקבל את האחר, להיות סובלניים ולהבין שכל יום צריכה להיות לנו מודעות גם לכלבים עצמם ולמי שמגדל אותם עד שהם הופכים לעיניים ולמרכז חייהם של אותם עיוורים ולקויי ראייה.
שרונה גז, פעילה בארגון "מגמה ירוקה"
לפנייה לכתב/ת 
