רק לא להשאיר ביער: כך תגיבו כשהילד לא מתנהג יפה
הילד היפני בן ה-7 ננטש על ידי הוריו ביער כעונש על התנהגות רעה ונמצא רק לאחר שישה ימים. אם אתם מוצאים את עצמכם מתלבטים איך להגיב כשהילד נשכב על הרצפה, מרביץ או הורס חפצים, יש דרכים טובות יותר להתמודד וגם להעניש כשצריך. מדריך להורים בשעת צרה
שישה ימים חיפש צבא יפן יחד עם מאות מתנדבים אחר ימאטו טנוקה בן השבע, שהושאר לבדו ביער היפני כעונש על ידיו הוריו, שחזרו לאחר כמה דקות ולא מצאו אותו. אין ספק שרוב ההורים לא משאירים את ילדיהם לבד ביער כעונש גם לא לדקה אחת, אך כמה פעמים עומדים הורים חסרי אונים ומותשים מול ילד משתולל ומאיימים ב"אם לא תפסיק אני הולך ואתה נישאר פה"? כמה הורים התרחקו מעט מהילד המשתולל, תוך שהם מביטים בו מזווית העין, בתקווה ליצור אפקט כלשהו?
עד גיל 3 - לא מענישים
באופן כללי בגילאים הרכים, כלומר עד גיל שלוש, נמנע מלהעניש. נשקיע בחינוך, בהקניית הרגלים חיובים ובמניעת מעשים ונשקף לילד במילים פשוטות מדוע מה שעשה אינו ראוי על ידי יצירת אמפטיה לצד שנפגע, או הבנה לסיטואציות התנהגותיות חברתיות מצופות.
קל לדבר אבל איך עושים זאת? החוק הראשון הוא להתייחס לילדים בכבוד בראוי, לקדם הבנה שאנו מעריכים אותם ואוהבים אותם ושם תמיד בשבילם. אין לנהוג באלימות או להשפיל וללעוג. נגנה את המעשה, את תוצאותיו, אבל לא את הילד ונמנע מלהעניש היות והילד צעיר מכדאי להבין במלואה את משמעות הענישה. כמו כן, באופן כללי, יש לנסות להימנע מלהרים את הקול, ברור שזה קשה, ולא תמיד מצליחים לעמוד בכך אך צריך להשתדל.
חשוב להקפיד על עקביות, איפוק ועל דוגמה אישית על מנת לסגל את אופן ההתנהגות הראוי. יש לזכור בגילאים רכים שאנו מתחילים בהקניית היסודות החינוך של הילד, זו עבודה קשה, אבל את מה שאנו זורעים כעת נקצור בעתיד. חשוב להבין שילדים בוחנים גבולות, ולא מקשיבים, ולא תמיד מקיימים את הכללים, אבל הם ילדים ולכן יש לעשות הפרדה בין הילד למעשה, ולהתייחס למעשה עצמו.
ילד מרביץ
במקרה של ילד שמכה את אחיו או ילד אחר, יש להפריד בין הצדדים ולמנוע את המשך הסיטואציה. אין טעם לשלוח אותו לפינת המחשבה או לחדר היות והוא צעיר מידי להבין, וכך ייווצר מירמור ותסכול. כיוון שבשלב זה הילד יודע לווסת עצמו כאשר הוא לבד אבל הוא צריך ללמוד לשלוט בעצמו כאשר הוא בחברה.
לכן לאחר שהפרדנו ומנענו ממנו להכות, נסביר מדוע אנו מתייחסים למעשה באופן שאנו מתייחסים אליו. נחזור שוב ונאמר "אני לא מרשה לך להרביץ , כמו שאני שומרת עליך שאחיך לא ירביץ, ככה אני לא מרשה שתכה אותו".
בהמשך ניצור אמפטיה אצל הילד המכה כלפי קורבנו - "תראה כואב לו, הוא בוכה". נסביר את ההשלכה של הפעולה. זה חייב להיות תהליך בו הוא מבין ורוצה לבקש סליחה ובאותה מידה יש לבדוק האם הנפגע מוכן לקבל את הסליחה. אם לא, נדבר על זה ונברר מדוע לא, אולי כי הוא הרביץ גם אתמול ואולי צריך לנסות שוב מאוחר יותר כי פגענו בו והוא כועס וצריך זמן להירגע.
יש להתייחס גם לסיבת המעשה מדוע הילד מרביץ - האם הוא מתוסכל, האם הוא מתקשה להביע עצמו או מבקש תשומת לב, כך או כך יש להתייחס לסיבה ולהתמודד איתה.
עוד בערוץ הורים:
- הגיע הזמן: מידות חדשות לבובות דיסני
- אפשר גם אחרת: יום הולדת ללא ממתקים
הילד הורס חפצים
דוגמה נוספת היא מקרה פשוט יותר בו ילד קורע את דפיו של ספר קריאה, זורק חפצים על הרצפה או הורס צעצוע מסוים. אנו נוקטים שוב באותה גישה. נחזור על כלל שייקלט - "אנחנו לא קורעים דפים ולא הורסים ספרים כי לא נוכל לקרוא בהם אחר כך".
ככל שהילד ימשיך בשלו נסביר שככה אי אפשר לספר את הסיפור, ונאמר לו שאבא או אמא יעבירו את הדפים עבורו במהלך הקריאה, ביחד איתו. ממשיך? אז רק אבא או אמא ידפדפו עבורו. אם הסיטואציה אינה מובילה להירגעות הילד, כדאי להניח את הספר ולנסות פעילות אחרת. כל זאת בשלווה, אך בטון תקיף.
הילד רוצה דבר מה ומשתולל
כולנו מכירים את הסיטואציה בה הילד דורש לקבל דבר מה ואנו מסרבים, זה יכול להיות ממתק בסופר, צעצוע בקניון, קינוח או אפילו "על הידיים". המחזה הזה, הורה וילד שכוב על הרצפה וצורח, גורר לא פעם מבטי רחמים להורה, או מצד מי שעדיין אינו הורה, מבט מלא תוכחה. חלק מההורים נשברים ונותנים לילד את מבקשו כדי להימנע מן הסצנה שלא נעימה וחלק תופסים מרחק עד יעבור זעם.
אף אחת מהחלופות האלו איננה פתרון. כניעה תלמד את הילד שכך זה עובד, ומה שמתחיל בגיל שנתיים יהיה לא נעים פי כמה אם יימשך בגיל שבע. מה כן עושים? מסבירים בקול שלו ובטוח - "אני מבין חמוד שאתה רוצה את זה אבל, אתה לא יכול לקבל ממתק כי כבר אכלנו די מתוק", או "אני מבין שאת כועסת עכשיו, אני אמתין שתרצי שאעזור לך להירגע".
חשוב שלא להתרחק, גם לא לצד שאתם רואים את הילד אך הוא לא. חשוב לעמוד ליד הילד, גם אם מעבר לכך לא מתייחסים אליו עד שתפסק "ההצגה". צריך ללמוד להתעלם ממבטי הסביבה. לאחר כמה דקות, חזרו שוב על אותו משפט גם הפעם בקול שקט ושלו. כך שוב ושוב עד אשר הילד יירגע.
וכשהילד גדול יותר?
ככל שהילד התבגר, כך הוא בעל הבנה עמוקה יותר, זיכרון ארוך יותר ומצופה ממנו יותר. גם בגילאים מבוגרים יותר, דהיינו 5-9, אנו ממשיכים בהקפדה על דוגמה אישית והקניית הרגלים.
חשוב גם כאן תמיד להתייחס למעשה של הילד כשלילי ולא לילד עצמו. לדוגמה, כאשר ילד בן חמש יכה את אחיו או ילד אחר אנו נחזור שוב על הכללים - "אני לא מרשה להרביץ" ונמנע את מעשה. נאמר לו "אני מבינה שקשה לך עכשיו להתנהג בחברה אז בו נשב בצד ונרגע".
לכתבות נוספות - היכנסו לפיסבוק הרים של ynet
כך ננהג גם עם ילד שמשליך צלחת או את האוכל מהצלחת, או זורק צעצועים. נאמר - "אני רואה שקשה לך כרגע אני לוקח את הצלחת או צעצוע". חשוב להבהיר כי המסר איננו "אני מונע ממך אוכל כי אתה משתולל" אלא מונע את המעשה, קרי השלכת אוכל או הצעצוע. כך נתנהג גם בדוגמת הספר עם ילד בוגר. נסביר, נשקף ונזהיר שניקח את הספר בלית ברירה, אך הפעם ניקח את הספר כדי למנוע את קריעתו.
הימנעו מהתרעות סרק
כאשר ילד מסרב לאסוף משחק נציע לו לאסוף יחדיו. כך אנו מראים לו גם דוגמה לסדר וניקיון. אפשר להפוך את האירוע למהנה יותר עבורו ולשאול אם הוא רוצה להקשיב למוזיקה או לשיר ביחד תוך כדי. אם הילד אינו מתרצה, נאסוף בעצמנו אך קודם נגיד - "קח בחשבון שיכול להיות שבפעם הבא אני לא ארשה לך לשחק במשחק הזה אם אתה לא אוסף".
מדוע רק "יכול להיות"? כדי להשאיר פתח לאפשר לשחק בפעם הבאה, אך נזכיר לו את המקרה ונסכם מראש את האיסוף בסיומו. לו היינו נחרצים יותר היה עלינו לעמוד במילתנו. בחינוך עקביות היא עיקרון חשוב, ולכן גם כאשר מדובר בענישה או בהשלכות יש להיות עקבי, אם אמרתם דבר מה בצעו אותו. יחד עם זאת אל תאיימו להשליך משחק או למסרו לילדים מסכנים בהודו, שהרי לא תעמדו בכך.
אם התרעתם מספר פעמים הדגישו כי זו הפעם אחרונה ואז בצעו, אחרת הילד לומד כי אין טעם באזהרות. יחד עם זאת הקפידו להתריע בקול תקיף אך נעים.
ענישה? רק מידתית וקשורה למעשה
זכרו תמיד כי ענישה חייבת להיות מידתית, מידית וקשורה באופן ישיר למעשה ולמניעתו. לדוגמה: "אני לא ארשה לך פעם הבאה לשחק במשחק הזה כי לא ניתן שיהיה כאן בלאגן", "אנחנו לא צופים עכשיו בטלוויזיה כי העברת לערוץ שאנחנו לא מרשים" או "ניאלץ לשים את המטקה בצד כי אתה מכה את אחותך". אין לדוגמה, לקשור בין אכילה לדמי כיס או משום שהם אכן אינם קשורים זה לזה.
הקפידו לקיים גם הבטחות חיוביות ואם אינכם יכולים הסבירו לילד מבעוד מועד, כך תמנעו מתסכול רב. לדוגמה - "הבטחתנו שנסע לסבתא אחרי שתנוח בצהריים אבל אמא קיבלה טלפון והיא חייבת לעבוד, גם אני מאוכזבת, אבל אין ברירה".
ולבסוף, אלו כללי אצבע. הורים היום עמוסים, עסוקים, מותשים ולא תמיד פנויים לפעול לפי אופן התגובה הרצוי. אז כמו שאתם תמיד סולחים לילדים שלכם, כשאתם מפשלים, וכולנו מפשלים, ילדים והורים, אז סלחו גם לעצמכם.
הכותבת היא פסיכולוגית קלינית ומנהלת רשת מעונות היום "התחלה חכמה" של החברה למתנ"סים הארצית
המקום בו נמצא הילד שננטש על ידי הוריו ביער - צפו:
לפנייה לכתב/ת 
