לקוית הראייה שתהפוך לרופאה
קרן עמיאל לוין, לקוית ראייה מלידה, נמצאת כיום בעיצומם של לימודי הרפואה. לצבא היא התנדבה ושירתה ב-669: "הלקות היא לא מכשול, להיפך, היא אף עוזרת לי להבין את התחושות והחולשות של המטופלים". צפו
"עמוק בלב תמיד ידעתי שאני רוצה להיות רופאה, אבל לא העזתי להגיד את זה אפילו לעצמי. כשיש לך מגבלה, זה לא פשוט להגיד שאתה רוצה להיות רופא, לא משנה מה הסביבה תגיד ומה כולם חושבים". כך מספרת קרן עמיאל לוין (26), לקוית ראייה מלידה, הנמצאת כיום בשנה הרביעית ללימודי הרפואה בטכניון.
עמיאל לוין נולדה עם ניסטגמוס תורשתי - ריצוד בלתי רצוני של העיניים הגורם לקוצר ראייה, אותו ירשה מאביה. לרגל בליינד דיי (Blind Day), יום ההזדהות עם עיוורים בישראל ולקויי ראייה בישראל המצוין היום (ב') בישראל, היא העלתה פוסט מרגש לעמוד הפייסבוק "סיכוי שווה", בו סיפרה את סיפורה. שוחחנו איתה כדי לשמוע עם אילו מכשולים היא צריכה להתמודד וכיצד היא צולחת אותם.
בראיון ל-ynet מספרת עמיאל לוין כי כבר בתיכון ידעה שהיא רוצה להיות רופאה לכשתגדל, אבל לא העזה לבטא זאת בקול. כיום החששות הללו הרחק מאחוריה כשהיא בעיצומם של הלימודים וכבר מטפלת בחולים, שאין להם מושג באשר למצבה.
"לא פשוט להצטיין כשאתה לא רואה כלום על הלוח"
ההתמודדות עם הלקות לאורך שנות ילדותה במרכז הארץ, לא תמיד הייתה פשוטה. "זה משהו שהיה קשה להתמודד איתו", היא מספרת. "בגיל ההתבגרות כולם מרגישים שונים, וכשיש לך מגבלה אתה מרגיש עוד יותר שונה מבחינה חברתית. גם מבחינה לימודית, זה לא כל כך פשוט ללמוד ולהצטיין כשאתה לא רואה שום דבר שכתוב על הלוח".
היא לא נתנה למכשולים לעצור אותה. כבר בכיתה י"א קיבלה ציון גבוה בפסיכומטרי, ושנה לאחר מכן סיימה את בחינות הבגרות בהצטיינות, עם הרחבה של אנגלית ומתמטיקה ל-5 יחידות. את העידוד והמוטיבציה היא שאבה בעיקר מאביה, יועץ השקעות במקצועו. "אבא שלי תמיד דחף אותי להצטיין, אפילו כשהייתי מקבלת 100 במבחנים - זה לא היה מספיק", היא מספרת. "אני חושבת שיש לו חלק גדול בהצלחה שלי ובכך שאני הולכת עם החלומות שלי ומרגישה שאני יכולה לעשות הכל. גם הוא לקוי ראייה ומעולם הוא לא לקח את זה למקום בעייתי. תמיד הוא עבד קשה, עשה הכל ומעולם לא התלונן. מגיל צעיר הוא הוא אמר לי להילחם על מה שאני מאמינה בו ורוצה לעשות".
לצבא התגייסה בהתנדבות לשירות כתומכת לחימה ביחידה 669 בחיל האוויר, פעילות שכללה אפילו תעסוקות מבצעיות בשטח ביחד עם החיילים. כשהשתחררה נרשמה ללימודי הנדסה בטכניון, אבל הרצון לעסוק ברפואה ניקר בה. "התחלתי את הסמסטר אבל הרגשתי שאני לא במקום שאני צריכה להיות בו", היא מספרת. "התחלתי לברר אם זה אפשרי בכלל שאלמד רפואה, והגעתי לשיחה עם דיקאן לימודי ההסמכה לתארים הראשונים. הוא אומר לי שזה לא לימודים קלים, אבל שהוא מוכן לקבל אותי בתנאי שלא יהיו לי שום הנחות מעבר להקלות הרגילות שמקבלים גם סטודנטים אחרים".
עמיאל לוין נענתה לאתגר והחלה בלימודים המפרכים. "היו וישנם עדיין המון אתגרים בדרך", היא מספרת. "משיעורי אנטומיה, שאתה עומד מול גופה וצריך לזהות דברים, ועד לקושי לקרוא מהלוח. בתיכון זה היה לעתים מצחיק, אבל לימודי רפואה הם משהו יותר מורכב כך שהרבה למדתי לבד".
"חשוב לתת לכולם הזדמנות"
במהלך הלימודים פגשה את בעלה, אלון, והשניים מתגוררים בתל אביב. כיום היא נמצאת בשלב הקליני של הלימודים, הכולל סבבים בבתי החולים, ומספרת על תמיכה גדולה מצד מנהל המחלקה והצוותים. "עובר לי מצוין ומאוד מעניין", היא מעידה. "היו לי חששות לגבי איך זה יעבוד, אבל אני בדיוק כמו כולם ואני לא חושבת שהלקות מהווה מכשול, להיפך. לעתים היא גם עוזרת כי אני רואה את החולים ומבינה את התחושות, החולשות והקשיים שלהם, גם אם הם לא מבטאים אותם. אלו דברים שלאנשים מבחוץ לעתים קשה לראות".
במקרה של עמיאל לוין, הלקות לא ניכרת באופן חיצוני. עם זאת היא מציינת כי היא יכולה להזדהות עם התחושה לפיה אנשים רבים מתייחסים קודם כל ללקות - לפני הבן אדם. "כשהלקות יותר נראית לעין, מתייחסים אליה הרבה יותר מאשר לבן אדם עצמו", היא מסבירה. "אם הייתי צריכה כלב נחייה או כסא גלגלים, אני בטוחה שפחות היו רואים אותי כבן אדם".
בעוד כשנתיים אמורה עמיאל לוין להתחיל בסטאז'. בינתיים היא עוד לא בטוחה באיזה תחום תתמחה בסופו של דבר, אבל היא חושבת על כיוון של פסיכיאטריה. "ברור לי שזה יהיה משהו שאוכל לעשות מבחינת ראייה ולא כירורגיה למשל".
כמי שהתמודדה בהצלחה עם האתגרים, היא מבקשת להעביר את המסר הבא: "הייתי רוצה להגיד לאחרים במצבי, כי גם אם החברה נותנת לנו לעתים תחושה שאנחנו לא יכולים לעשות כל מיני דברים - אנחנו יכולים לעשות הכל ולממש את כל השאיפות והחלומות שלנו. זה אפשרי וזה קורה. לפעמים החברה מנסה להוריד אותנו למטה, אל תתנו לזה לקרות. למעסיקים ולשאר החברה אני רוצה להגיד, שכולם באמת שווים. יש הרבה אנשים מצוינים ומצטיינים עם מוגבלויות, וחשוב לתת לכולם הזדמנות".
לפנייה לכתב/ת 
