"הגבריות והנשיות שבי חיות יחד בגוף אחד"
נשים שעושות דראג עדיין זוכות למבטים מופתעים, גם מהקהילה הגאה עצמה. השאלה שנשאלת היא מדוע
יום ראשון בבוקר. התעוררתי בחמש וחצי, יצאתי מהבית ועליתי על שני אוטובוסים כדי להגיע לכוריאוגרף שלי. ריצה, חימום וחזרות בטירוף. אותו השיר, כל כך הרבה פעמים שכבר הפסקתי לספור. ריקוד, ליפסינק, ריקוד. להסתכל לקהל בעיניים, לשחק עם גבריות, עם נשיות, להיות הומוריסטי ומלא באש.
אנחנו יוצאים לחמש דקות הפסקה, ואני מתפנה לחפור באינטרנט, לבדוק מה קורה עם העולם. מוצאת הודעה בפייסבוק מידידה (נקרא לה א'): "בוקר טוב, אני מרגישה צורך לדון במשהו שמציק לי", היא כותבת שם. "בשמחה", אני עונה ומיד מוסיפה שאני בחזרות ושתשובה מלאה תגיע רק אחר כך. שיחות ה"יש לי משהו שמציק לי, אולי נוכל לדבר על זה קצת" לא זרות בנוף היומיומי שלי, אבל מה שלא יכולתי לנחש, הוא שמה שהציק ל-א', עומד להציק גם לי, מאוד.
על האוטובוס בדרך לעבודה, אני סופסוף מתפנה לקרוא: מסתבר ש-א' (הטרוסקסואלית, יש לציין) ישבה ביום שישי לשיחת סלון עם חברותיה, לסביות בורגניות בנות 40 פלוס, וסיפרה להן בגאווה שאני עושה דראג. התגובה שקיבלה הפתיעה אותה: "אישה שעושה דראג כגבר?!", נכנסו הלסביות הבורגניות להלם, "גבר שעושה דראג כאישה זה בידור! אישה שעושה דראג כגבר בטוח סתם רוצה להיות גבר".
אחרי בוקר של חזרות אינטנסיביות למה שללא ספק עמד להיות מופע בידור, לא היה דבר שיכול היה לעלות לי יותר על העצבים מההודעה הזו, שלא לדבר על כך שהדעה החשוכה הגיעה מתוך מה שמוגדרת הקהילה שלי, קהילה שבתיאוריה אמורה למתוח את גבולות המגדר, לשים בצד תפיסות חברתיות מגבילות ולתת כבוד ואהבה לכל אדם שבוחר לחיות את חייו בכל דרך שהיא.
אמנות מגדרית
אז מאיפה בעצם הגיעה המחשבה הזו, שגבר בשמלה הוא בידור, אבל אישה בבגדי גברים היא גבר בשאיפה? ובכן, היא הגיעה מהמקום החברתי הבסיסי ביותר, זה שמלמד אותנו שנשיות היא דבר שברירי, דרמטי, חלש ונלעג, וכפועל יוצא, גבר בבגדי אישה הוא בדיחה מהלכת, דרמה מנצנצת, קרקס. גברים, לעומת זאת, הם מקור לכוח. הם נתפסים כמאופקים, חזקים ושולטים. אבל הם גם נכים רגשית, חסרי חוש אופנה ועיוורים לדקויות. אישה בלבוש גברי רוצה כוח, וכוח זה לא צחוק. אבל דראג היא אמנות, אמנות מגדרית, ובאמנות כמו באמנות – אין דבר כזה שאין דבר כזה.
בדראג מחוץ לבמה ועל הבמה יש את הזכות לכל מופיע ומופיעה להגדיר את עצמו ואת עצמה כאישה, גבר וכל מה שבאמצע. דראג הוא גם לא עניין של גיל, מעמד, צבע עור או נטייה מינית. למעשה, אם מסתכלים על שתי מלכות הדראג המפורסמות בעולם, רו פול ודיים עדנה, נראה שגם הן לא ממש באות מאותו המקום.
רו פול (55) הוא גבר אפרו-אמריקאי, הומוסקסואל, ושם הבמה שלו הוא בדיוק השם שאמו הטובה נתנה לו כשנולד – רופול אנדרה צ'ארלס. הוא החל את דרכו באייטיז כמאין פרפורמר פאנקיסט עם מגדר נזיל ושני גרוש בכיס, שגדל להיות "גלאמזונה" (שילוב בין המילים "גלאם" ו"אמזונה") עשירה ומנצנצת. בארי האמפריז (82), הגבר שמאחורי משקפי החתול של הדודה החביבה עם הפה הגדול הלוא היא דיים עדנה אבריג', הוא גבר אוסטרלי, לבן והטרוסקסואל, שהחל להופיע בדמותה של עדנה עוד בשנות ה-50 במלבורן.
זה נכון, זכות הראשונים ההיסטורית לדראג כמו שאנחנו מכירים אותו היום, ניתנה לגברים בלבוש אישה. אבל בהתחשב בכך שעד לפני ארבעה עשורים נשים ברוב העולם (ובחלקו גם עד היום) לא יכלו בכלל לצאת מהבית ולעבוד ללא רשותו של "הבעל", זה לא פלא שגברים נמצאים לרוב בצד החלוצי של ההיסטוריה, בדראג וגם בעוד כמה דברים.
פוליטיקה של זהויות
כשאני התחלתי להתעניין בדראג באופן מודע לפני כעשור, מי שמשכו את תשומת ליבי היו דווקא מלכי הדראג ("דראג קינגז") הישראלים. הם התרכזו בעיקר בירושלים והיו להם שמות מצחיקים כמו: שלומי ארצה, גורנישט Nice ass, סמי סבבה, שוקי הרזה, אודי חמודי ועוד. כשהם לא היו על במה, חלק מהמופיעות הגדירו את עצמן כנשים, חלקן כגברים טרנסים וחלקן כנזילים מגדרית.
העובדה שעל הבמה הן הרשו לעצמם לקחת את הפטריארכיה ולרסק אותה עם פטיש של חמישה קילוגרמים, קסמה לי מאוד. הן היו גברים מצ'ואסטים, נשיים, הטרוסקסואלים, הומוסקסואלים, ביסקסואלים, מנצנצים, אפורים, פוליטיים, מבדרים, עשירים, גיבורי מעמד הפועלים והגיבורים שלי. למעשה, מלכי ומלכות דראג הן גיבורי וגיבורות העל שלי. דמויות עטויות מסכה, עטופות גלימה, שיוצאות בחסות החשכה להציל אותנו מכל מה שכובל אותנו חברתית. בהופעתם, הם מפרקים "נשיות" ו"גבריות" ומרכיבים הכל מחדש. גם כשאני עולה על הבמה בדראג, כמייקל אנג'לו, אני משתדל לא להגביל את עצמי. אם יש לי מסר להעביר, אמצא את הדרך הטובה ביותר להעביר אותו, בין אם באמצעות שבירת מוסכמות ובין אם באמצעות אימוץ מוסכמות והקצנה שלהן.
אם אתייחס למה שאותן שתי הנשים הניחו לגביי, אגיד שאני מגדירה את עצמי כאדם קוויר. הגבריות והנשיות שלי חיות בכפיפה אחת באותו הגוף ובאותה הנשמה. אני אענה לפניה בזכר ובנקבה, ואנשים מזהים אותי ברחוב כאישה וגם כגבר. אין לי שום עניין בעולם, לפחות לא כרגע, לבצע שינויים פיזיים בגופי שיהפכו אותו לזכרי יותר. אין לי עניין להיות יותר או פחות "גבר" או "אישה" ממה שאני. והאמת היא שלמרות שהחברה יכולה לומר לך ולכם עד מחר מה המשמעות של "גבר" או "אישה", הזהות המינית והמגדרית שלכם לא תלויה במה שחושבים עליכם.
האדם היחיד שקובע את זהותו של הפרט, הוא הפרט עצמו, על הבמה וגם ברחוב. היכולת של החברה לעכל את הזהות הזו לא משנה, הזהות פשוט קיימת. היא קיימת גם בלי החסדים של המשפחה שלכם, החברים שלכן, של התקשורת או של אנשים ברחוב. גם אם תנסו ממש ממש חזק להסתיר ולדכא אותה, היא תפרוץ החוצה בסופו של דבר, אז עדיף כבר לזקוף את הראש ולהסתכל לכולם בעיניים בגאווה.
