"אתה חייב לכתוב עם סכין מונחת על הצוואר"
כשמאחוריו אינספור ספרי מתח שהפכו לרבי מכר עולמיים, הרלן קובן כותב את הרומן ה-30 במספר ומשיק סדרת טלוויזיה חדשה פרי עטו. בראיון הוא מספר על המעבר למסך הקטן, מחלק טיפים לכתיבה נכונה (גם בסופרמרקט!) ומסביר מדוע הוא חושש לשלומה של החברה האמריקנית - אבל לנו הוא לא דואג כלל: "אתם חיים את החיים במלואם, אני מעריך זאת בישראל"
את הרלן קובן, מסופרי המתח הידועים והמצליחים בעולם, אני תופס יושב ליד שולחן הכתיבה שלו. השעה היא 6:30 בבוקר וקובן מתכונן ליום חדש בביתו שבניו ג'רזי. "אחרי שאדבר איתך אוציא את הכלבים לטיול", הוא אומר, "אחר כך אפזר את ארבעת הילדים למקומות שהם צריכים להיות בהם. זה נהיה קצת יותר קל עכשיו, כשהם גדלים". שלווה פרוורית, הכי רחוקה מעלילות הרצח, החטיפות וההיעלמות שהוא מרבה לשגר לעולם.
הוא נולד למשפחה יהודית-אמריקנית. סביו היגרו מירושלים לאמריקה בשנות העשרים, אך יש לו לא מעט קרובי משפחה בישראל. לא פחות מ-29 ספרים כבר מאחוריו, ביניהם "הנעדרים", "ההזדמנות האחרונה", "תחזיקו חזק" ו"היער" - כולם היו רבי מכר ענקיים.
כעת, כיאה לסופר שמוציא בממוצע ספר בשנה, הוא עובד על רומן מתח נוסף. "יש לי דד-ליין", הוא מספר. "אני כותב כמו משוגע, אבל חוץ מזה הכל בסדר. לרוב יש לי את הההתחלה ואת הסוף כשאני ניגש לכתוב ספר חדש. אני יודע מעט מאוד על מה שיתרחש באמצע. זה כמו טיסה מהבית שלי בניו ג'רזי ללוס אנג'לס. המסלול קבוע, אבל תמיד יכול להיות שאעצור בטוקיו באמצע, מי יודע. כשאני מסיים את הפרויקט, אני מרוקן לגמרי. אין לי כלום בראש, כמו קופסה ריקה. ואז, אחרי כמה זמן, אני מתאושש ומתחיל שוב".
עם מחזור הוצאות שכזה, מפתיע לגלות שסדר היום של קובן רחוק מלהיות קבוע ומתוקתק. "העלילה נמצאת בראש שלי כל הזמן, אני חושב על זה 24 שעות ביממה, אבל שגרת הכתיבה שלי היא שאין שגרה", הוא מודה. "להרבה סופרים יש את מרווח הזמן הקבוע שלהם, ואני עושה את מה שעובד בשבילי. כשזה מפסיק לעבוד, אני משנה את זה. יש ימים שאני כותב בבית קפה, במושב האחורי של מכונית, במטוס או ברכבת, תלוי במה שגורם לי להמשיך ולכתוב. פעם מצאתי שולחן קטן בסופרמרקט ליד המעדנייה, וזה היה לי מצוין. ישבתי וכתבתי שם במשך שלושה שבועות".
בראש ובראשונה, קובן הוא אמן ביצירת מתח והתרתו - לא אחת בדרכים מפתיעות ביותר. אבל גם הוא מודה שקשה לו להשתחרר מהעלילות המפותלות שהוא טווה. "רומן ממוצע נכתב אצלי בתשעה חודשים, כמו הריון", הוא צוחק. כשאני שואל אותו מהיכן הוא מקבל את הרעיונות שלו, הוא מבהיר שהם לרוב נרקמים מהדמיון. "זה מאוד נדיר שיחדור משהו ספציפי מהסביבה, משהו או מישהו שאני רואה ברחוב, אבל מדי פעם זה כן קורה. לא מזמן הייתי עם אשתי בחופשה, ויצאנו לשיט בקאנו. פתאום הרהרתי באיך בעצם מישהו זורק גופה מקאנו באמצע אגם. הכל היה לי בראש תוך חמש דקות. ואז חתרנו לחוף ורשמתי לי הערות כדי לא לאבד את זה".
קובן הוא הראשון להעיד על עצמו שאינו יכול לעשות דבר אחר מאשר לכתוב. "אני לא מסודר, חולמני, קצת עצל, אז לא הייתי טוב בשום דבר אחר", הוא אומר, "יש בזה קצת יאוש, כשזה כל מה שאתה מסוגל לעשות. זה גם קצת מפחיד אם הייתי צריך לעבוד במשרה רצינית. זה משהו שמפחיד סופרים כמוני". בדיוק בשל כך, הייתה השנה החולפת חשובה במיוחד עבור הכותב הפורה, בה עשה את מה שלא הרשה לעצמו במשך 30 שנות כתיבה, ונטש לרגע את הספרים. זה קרה כאשר מפיקים בריטיים פנו אליו בבקשה ליצור סדרה בסגנון ספרי המתח שלו. הרעיון, הוא מודה, כבר היה לו בראש, והמהלך היה טבעי יחסית. התוצאה היא "החמישייה", סדרת מתח בת עשרה פרקים שעלתה לאוויר באפריל האחרון בבריטניה ומגיעה כעת גם אלינו (מדי יום שני ב-yes Oh). הסדרה החדשה מבטיחה ללכת בקו שמאפיין את קובן, כלומר לא לתת לכם רגע אחד של נשימה סדירה.
העלילה מתחקה אחר סיפורם של חמישה חברי ילדות, שאירוע אחד בעברם - הפקרה של ג'סי, אחיו של אחד מהם - שינה את חייהם. כולם היו בטוחים שג'סי נרצח. אנס ילדים המרצה מאסר עולם אף הודה ושיחזר את המעשה. אבל עשרים שנים לאחר מכן, הדי.אן.איי של ג'סי נמצא בזירת רצח בפרבר של ליברפול - עובדה שגורמת לחבורה לשוב ולהתאחד בתקווה לפתור את התעלומה.
לא רק העבודה על סדרת טלוויזיה הייתה חדשה עבור קובן. גם הרקע בו מתרחשת העלילה. "החמישייה" היא סדרה בריטית לחלוטין - החל מהלוקיישנים, דרך ההפקה ועד השחקנים והצוות. כמי שרגיל לכתוב על הצדדים האפלים שרוחשים בפרברים האמריקניים, קובן עשה כאן צעד לא שגרתי. "זה קרה בעיקר בגלל ההפקה. כל מה שהם עשו עד היום, סדרות כמו 'הכי גאים שיש', היה באיכות מאוד גבוהה", הוא אומר. "הרגשתי שעבודה איתם תאפשר לי סדרה ברמה שלא אפשרי להפיק בהוליווד, והשגנו את זה".
ואתה יכול להגיד שאתה מרוצה מהתוצאה?
"בלילה בו שודר הפרק האחרון בבריטניה, הסוף של הסדרה היה הנושא הכי מדובר בטוויטר במשך שמונה שעות תמימות. זה משהו, אני מניח. אני יכול לספר שראיתי את הסוף (המפתיע כמובן) לא פחות מעשר פעמים ובכיתי בכל פעם מחדש. אני חושב שמי שיצפה בה יראה הרבה מהדי.אן.איי שלי בתוכה, שזו לגמרי סדרה של הרלן קובן. אבל גם באותה נשימה, אני יכול להעיד על הקאסט נהדר, עם הרבה מאוד שחקנים לא מוכרים. זו הזדמנות נפלאה עבור שחקנים צעירים להוכיח את היכולות שלהם".
אולי זה לא מקרה שהלכת דווקא עכשיו לטלוויזיה.
"אני חושב שאנחנו נמצאים בעידן הזוהר של הטלוויזיה ואני מקווה ש'החמישיה' תצטרף לזה. לא יכולנו לעשות את מה יצרנו לפני מספר שנים, כלומר לספר סיפור מהתחלה ועד הסוף בעשרה פרקים. סדרות כמו 'פארגו' או 'שובר שורות' שמאוד אהבתי באופן אישי, מאפשרות לספר עלילה מורכבת עם הרבה דמויות ועלילות משנה. והאמת? זה עובד הרבה יותר טוב מסרט".
ההצלחה של הסדרות תפגע בספרות ובקולנוע כאמצעי בידור?
"אני לא רואה את הספרות נפגעת, היא יציבה. ולקולנוע יש את המקום שלו. אני אישית כמעט לא הולך לקולנוע עכשיו, אין שם משהו שמעניין אותי. אני מעדיף לצפות בסדרות טלויזיוניות. בקולנוע יש בעיקר סרטי גיבורי-על כרגע. זה לא מדבר אליי בכלל. יחד עם זאת, יש דברים נהדרים שנעשים בקולנוע העצמאי. אלה האולפנים בהוליווד שפשוט לא מספקים את הסחורה, ובכל זאת - יש מקום לעשות דברים אחרים. עכשיו הודיעו לי, למשל, שהספר 'Fool Me Once' (עדיין לא ראה אור בעברית, ע.ח) יעובד לסרט עם ג'וליה רוברטס, אז אני מקווה שזה יהיה מוצלח ויוצא דופן".
אם כבר מדברים על גיבורי על, בישראל ובטח בעוד מקומות בעולם מתבוננים עכשיו באמריקה ובתהליך שהיא עוברת עם הבחירות לנשיאות. לאן אתה חושב שזה מוביל?
"קשה לומר. אנחנו בהחלט נמצאים במצב חסר תקדים באמריקה. זה לא משהו שאני ראיתי בימי חיי - מצב שבו כל בחירה שתעשה, בין אם זו תהיה בחירה במועמד הדמוקרטי או הרפובליקני, יכולה לסכן את אמריקה. ההרגשה תמיד הייתה שאמריקה חזקה מספיק, לא משנה איזה מועמד נבחר. אלה הבחירות הראשונות בהן זה לא בהכרח המקרה. אבל אלה רק בחירות כרגע, ואני לא אהיה מופתע לראות את את אמריקה מסיימת במקום טוב. וכמו בספרים שלי, אני תמיד אוהב לצטט את המשפט מיידיש: 'האדם עושה תכניות ואלוהים צוחק'. אז מי יודע?".
קשה לצפות ובכל זאת, אפשר לראות מגמה, לא?
"תראה, האינטרנט למשל שינה את העולם בצורה שלא יכולנו לצפות, ואתה יודע מה? אף אחד לא ניבא אותו נכון. אף אחד לא הצליח לצפות מה הוא יהיה ואיך נתנהג בגללו. אני מקשיב להרבה פרשנים מומחים של מזרח תיכון בשנים האחרונות. אף אחד מהם לא הצליח לנבא שרוכל בשוק בתוניסיה יעלה את עצמו באש ויביא להתפרצות של האביב הערבי. אף אחד לא ניבא שיהיו לנו מכשירים סלולריים, כמו שבטח יש לך ביד ברגע זה. אני לא רואה שום קורא בקלפים שיגיד לי שמשהו הולך לקרות בוודאות".
וטכנולוגיה תופסת מקום חשוב בספרים שלך וגם ב"החמישייה".
"אנשים חושבים לפעמים שספרים לא קשורים לעולם של הטכנולוגיה, אבל זה לא נכון. אני למשל, לא מבין כלום בטכנולוגיה, אבל זה יהיה מגוחך להתעלם מההשפעה שלה על החיים של הדמויות שלי. מי לא מגגל את הדייט שלו לפני הפגישה? כל אחד יכול לצלם בכל מקום. זו תהיה קלישאה אם הספרות תתעלם מזה".
מה היית כותב לסופר צעיר שמתיישב לכתוב את רומן המתח הראשון שלו? מה הסוד שמדביק קורא לעלילה?
"הסוד לכתיבה טובה הוא פשוט לכתוב. לא לנתח את זה, לא לדבר על זה עם חברים, לא ליצור דמויות מתוך מחשבה. פשוט לכתוב. אם אתה פוגש מישהו במסיבה והוא מספר לך הכל על הספר שלו - סימן שבטח לא תקרא אותו לעולם, כי הוא נהנה מהשיחה יותר מהכתיבה. כותב צריך להבין שהוא מספר סיפורים מסורתי. אם היינו בחבורה של אנשי מערות שיושבים יחד סביב המדורה והייתי מספר סיפור משעמם, אחד מהחבורה היה מרים אלה ונותן לי אותה בראש. אז אם אני משעמם אותך, אני מת. אתה חייב לכתוב עם סכין מונחת על הצוואר. אני חושב שזה חשוב, לא משנה מה אתה כותב. בחברה של היום, גם אם לא לכולם יש הפרעות קשב וריכוז, אתה חייב לדייק - כל שנייה היא חשובה".
והחברה הישראלית, מה איתה? ביקרת אצלנו לא מעט פעמים, איך התרשמת?
"יש איזו חיוניות במדינה שלכם, לכל אחד יש משהו להגיד, תמיד יש חיים, שום דבר הוא לא סטטי. אתם חיים את החיים בווליום גבוה עם פסגות גבוהות, וכשיש פסגות גבוהות יש גם מקומות של שפל. אבל אתם חיים את החיים בצורה מלאה. זה מה שאני מעריך בישראל ואני מרגיש אז זה כל פעם כשאני מבקר".
לסיום, אפשר לקבל הצצה לרומן הבא?
"לא. אני אף פעם לא מדבר על ספר כשאני כותב אותו. לא בגלל שאני חושש שיגנבו לי רעיון, אלא פשוט בגלל האנרגיות. אני רוצה לספר לך הכל על הספר הזה, אבל הדרך היחידה שבה אני אקבל את התענוג הזה, זה רק דרך הכתיבה שלו ומכך שאתה תקרא אותו".
