לא רק לילדים: אבחון הפרעת קשב בגיל מבוגר

לא רק אצל ילדים. מ' (השם המלא שמור במערכת), בת 71, אחות חדר ניתוח בעברה, נשואה ואם לשלושה וסבתא לחמישה, נכנסה למרפאתי לפני כחודשים יחד עם בתה שהפצירה בה "לראות משהו" עקב מצב השכחה שהולך וגובר אצלה לאחרונה, לצד איבוד חפצים כגון ארנק, מפתחות ומשקפי ראייה על בסיס כמעט יומיומי, קושי לעקוב אחר שיחה עם בני המשפחה וחברים וקושי לזכור את פרטי השיחה כבר לאחר כ-15 דקות מסיומה.

בתה ונכדתה של מ' אובחנו לפני מספר שנים עם הפרעת קשב, מה שהחשיד לגבי הפרעת קשב אצל המטופלת. התחלתי לשאול אותה על תפקודה במהלך ילדותה, גיל ההתבגרות, תקופת לימודיה בבית הספר. מ' סיפרה כי  בשיעורים בבית ספר הייתה משרבטת במחברת, מרחפת, נודדת, היה לה קשה להתרכז ולהקשיב למורה. היא זכרה כי המורה העבירה אותה לשבת בספסל ראשון כך שאולי תצליח להקשיב טוב יותר ולהיות יותר בעניינים.

הזמנתי את מ' לפגישה נוספת כעבור שבועיים ולאחר תחקור מעמיק יותר והבנה שבמהלך חייה חוותה מצוקה ברורה בעקבות התסמינים, היא אובחנה עם הפרעת קשב והתחילה טיפול תרופתי.

מספר שבועות מאוחר יותר השינוי היה מדהים, בפגישה היא שיתפה, "אני מופתעת, מכיוון שאני כבר לא מחפשת את חפצי האישיים, המפתחות, המשקפיים והארנק במקומם, אני מצליחה לזכור שיחות עם חברים ובני משפחה, הפסקתי לנדוד ולרחף במחשבותי, אני מצליחה להתחיל ולסיים מטלות ותפקודי במהלך היום מבחינת סדר וארגון השתפר פלאים".

עוד: דווקא בגיל המבוגר: כך תשלבו מזון-על בתזונה

הפרעת קשב בחיים הבוגרים מקשה על החיים במגוון רחב של תחומים(צילום: shutterstock)

הפרעת קשב לא נעלמת עם הגיל

הפרעת קשב וריכוז הינה הפרעה נוירו-התפתחותית שכיחה המוערכת בכ-10% מהילדים והמתבגרים עד גיל 18 עם שכיחות גבוהה יותר בבנים.

ההערכה כיום היא כי אחוז הילדים עם הפרעת קשב וריכוז שיוסיפו לסבול בבגרותם הוא מעל 80% ושכיחותה מגיעה לכדי כ 5% באוכלוסייה המבוגרת. היחס בין נשים לגברים הוא 6:1 בילדים ו-1:1 במבוגרים.

העובדה כי היחס בין גברים לנשים משתווה באוכלוסייה המבוגרת קשורה ככל הנראה להתמתנות ו/או הסתגלות ו/או היעלמות התסמינים ההיפראקטיביים בבנים ו"הצפה" של הבנות ש"פוספסו" בילדותן.

התמתנותם של התסמינים ההיפראקטיביים עם השנים הביאה להבנה מוטעית שהפרעת קשב קיימת רק בילדים "ונעלמת" עם הגיל. כיום ברור שהפרעת קשב אינה נעלמת עם הגיל וממשיכה לחיים הבוגרים, לעיתים באופן שונה במקצת בביטויה בהשוואה לגיל הילדות.

אבחונה של הפרעת קשב בגיל המבוגר נשען על מודעות גוברת לבעיה, על אופי אוכלוסיית המבוגרים שפונה לאבחון ועל עצמת התסמינים המקשים על מגוון רחב של תחומי החיים.

עוד: הדרך הכי מהנה לאימון יכולות המוח 

כמבוגרים: תסמינים נוספים לבעיה

סביב ההפרעה הכימית הבסיסית שהינה ה-Core מתפתחות עם השנים תגובות פסיכולוגיות וחברתיות הגורמות לעתים להסוואתה של ההפרעה המקורית. מבוגרים רבים חיים את חייהם בהיותם מוטרדים אך ללא הפרעה תפקודית וללא מודעות לקשיים וליכולת "לקטלגם" ולאבחנם כבעיה ברת טיפול. מבוגרים אחרים חיים בצל קושי מתמיד המביא למצוקה נפשית המאובחנת כאחת מהתחלואות הנלוות להפרעת הקשב כגון חרדה ודיכאון ומטופלים בהתאם לתסמינים אלו בלבד.

המבוגרים הפונים לבקשת עזרה לרופא המשפחה ובהמשך לנוירולוג או לפסיכיאטר עושים זאת בעקבות מצוקה הנובעת מתלונות מגוונות כגון שכחנות או "הפרעת זיכרון", רחפנות, קושי בהתמדה, בשמירה על רצף המחשבה (מחשבות נודדות), הסחת דעת בקלות, נטייה לדחיינות, קופצנות, תזזיתיות, אימפולסיביות וכו' שגורמים לתחושה של כישלון וחוסר מיצוי עצמי.

נוסף על כך אופייניות תלונות על קושי להתרכז במטלות פשוטות לאורך זמן בבית, בלימודים או בעבודה, להתחיל ולסיים מטלה בצורה מסודרת, למצוא מקום עבודה מסודר ו"לשמור" עליו, להתמיד ולהצליח בלימודים בבית הספר ובהמשך בלימודים אקדמיים, קושי בארגון ובניהול הזמן וכן קשיים חברתיים שהינם יוצאי פועל מהקשיים שהוזכרו כגון שמירה על חברויות וקשר בין-אישי לאורך זמן, פגיעה ביחסי זוגיות ואישות וכו'.

רבים מן המבוגרים חושדים בהפרעת קשב בעצמם לאחר שפנו עם ילדם לאבחון עקב תסמינים דומים ובמהלך השיחה של המאבחן עם הילד עולים זיכרונות מהעבר המזכירים את התסמינים שאותם חווים המבוגרים בהווה. עם זאת, אחוז גבוה של הלוקים והסובלים מהפרעת קשב אינו מגיע לאבחון ולטיפול מתאימים.

עוד: חסרי סבלנות? אולי אתם סובלים מדיכאון 

יותר ויותר מבוגרים פונים לאבחון

ב 2012 פורסם אחד המחקרים האפידמיולוגיים הגדולים יותר שבדק את שכיחותה של הפרעת קשב בגיל המבוגר ומצא שהינה כ 3% מאוכלוסיית בני 60 ומעלה. אולם מעט עדיין ידוע לנו על ADHD בגיל העמידה ובקשישים וזאת עקב מיעוט מחקרים אפידמיולוגים שבהם השתתפו מטופלים מעבר לגיל 50, בניגוד לאלפי מחקרים אחרים בילדים, מתבגרים ומבוגרים לאורך השנים. אך עם עליית המודעות לקיומה של הפרעת קשב גם בגיל המבוגר בשני העשורים האחרונים, אנו נתקלים יותר ויותר במרפאותינו ביום יום באנשים שמתלוננים על תסמינים שיכולים להתאים להפרעת קשב אך אפשרות זו אינה עולה על הפרק בדרך כלל מכיון שכידוע "הפרעת קשב הינה הפרעה של ילדים".

אנחנו נמצאים עדיין בעידן שבו הפרעת קשב יכולה להמשיך ולהיות "מפוספסת" לא רק בילדות (בעיקר ילדות נטולות תסמינים של היפראקטיביות או אימפולסיביות, שהינם טיפוסיים יותר לבנים), אלא גם בגיל ההתבגרות ובהמשך בחיים הבוגרים ואפילו בגיל העמידה.

הצוות הרפואי מטפל בתסמינים ולא בהפרעה(צילום: shutterstock)

אין מודעות בקרב אנשי מקצוע

בילדות מערכת החינוך בעיקר ובודאי ההורים הם אלו שמתריעים ומפנים את את הילדים לאבחון, אך בגיל מבוגר זהו בדרך כלל המטופל בעצמו שמרגיש את הקושי בתחומים שונים בחייו ולא תמיד יודע "לקרוא לילד בשמו" או בכלל להבין שאכן יש בעיה שניתן בכלל לעזור ולטפל בה.

מערכת הבריאות (רופאי המשפחה, נוירולוגים, פסיכיאטרים וכו' ) שאליה מגיעים אותם אנשים עם תסמינים שיכולים להיות מתאימים להפרעת קשב, לוקה גם היא בהערכה לא נכונה ובלתי מספקת של המטופלים הנ"ל שלעיתים קרובות מאובחנים כדכאוניים, חרדתיים, עם הפרעת זכרון שקשורה לגילם המתקדם וכו' וכך אותם אנשים "מתמסמסים", חוזרים למסגרותיהם היומיומיות וממשיכים בסבלם ללא עזרה.

רובו הגדול של ציבור הרופאים בארץ אינו מעלה על דעתו שהפרעת קשב יכולה להיות מאובחנת בגיל 50-60 או אף בגיל מאוחר יותר ושניתן לטפל ולשפר את איכות החיים גם בגילאים אלו. ולכן המטופלים בגילאים הללו אינם מופנים להמשך ברור וטיפול. גם בן 80 שמתקשה להיות קשוב לשיחה עם אשתו, ילדיו או נכדיו, לעקוב אחר פרטי הצגה או סרט או סתם להקשיב להרצאה, מקוטלג בדרך כלל כבעל ירידה במצב הרוח או ירידה קוגניטיבית שהינה תלויה בגיל או שמייחסים לו לעיתים התחלת תהליך של קהיון. אבל האפשרות של הפרעת קשב אינה עולה בדרך כלל, ודי בתשאול קצר על מהלך החיים ובהמשך אבחון מקיף יותר כדי להגיע לאבחנה ולטיפול מתאים.

עד כמה את שמים לב למתרחש סביבכם? בחנו את עצמכם:

קשר גנטי מוכח

מחקרים מוכיחים קשר גנטי ברור בהפרעת קשב ולא בכדי במשפחות שבהן ילד / ילדה מאובחנים עם הפרעת קשב כדאי לחפש את "המקור" להפרעה שיכול להמצא בדור אחד קודם (אמא / אבא) או שני דורות אחורנית (סבא / סבתא) , לערוך להם אבחון במידת הצורך ולטפל בהם בהתאם.

עד לפני כמספר שנים רוב המחקרים על האוכלוסיה המבוגרת, המחקרים הגריאטרים על הזדקנות האוכלוסיה ושבדקו ירידה קוגניטיבית וירידה תפקודית בקשישים, לא לקחו כלל בחשבון את קיומה של הפרעת קשב גם בגילאים הללו, לפחות לא במודע. עובדה זו מהווה פגם הן בהערכה נכונה של אוכלוסיית המחקר בנוגע להפרעה קוגניטיבית או תפקודית תלוית גיל או פתולוגית במחקרים הללו והן מתוקף ההנחה שלפחות כ 3% מהאוכלוסיה הנחקרת "פוספסה", לא נשאלה את השאלות המתאימות, לא אובחנה כהפרעת קשב ולא טופלה בהתאם.

אבחון וטיפול במבוגרים זהה לילדים

אבחון מתאים מוביל לטיפול מתאים ולשיפור תפקודי בעזרת טיפול תרופתי או התנהגותי שהינו ממוקד לטיפול בהפרעת הקשב. הטיפול התרופתי באוכלוסיה המבוגרת הינו זהה לזה בילדים וכמובן שלפני התחלת הטיפול יש להעריך היטב את הצורך בו, להניח על המאזניים את התסמינים והמצוקה ולשקול אותם לצד הסיכונים האפשריים ולהגיע לידי החלטה.

תוחלת החיים רק הולכת ועולה ובניגוד ל 30 או 40 שנה אחורנית, קיימת כיום חשיבות עליונה לאבחן נכון לא רק ילדים, מתבגרים או מבוגרים אלא גם את האוכלוסיה הבוגרת יותר, בגיל העמידה, קשישים שלהם נכונו כיום, לאור התקדמותה המסחררת של הרפואה, עוד שנים של פעילות וניתן לשפר את איכות חייהם בדיוק כמו אצל ילדים ולתת להם את ההרגשה, גם אם בעשור השביעי או השמיני לחייהם שגם הם מסוגלים, אפילו בגילם המופלג להמשיך בעשייה ברוכה ונטולת מכשולים.