ללכת אחריו באש ובמים? רק אם זה הדדי
שבועות בפתח וזוהי הזדמנות מעולה לבדוק האם בני זוג צריכים ללכת אחד אחרי השניה באמונה עיוורת, או שמא לגיטימי להעלות סימני שאלה?
בחג השבועות קוראים את הפסוק המפורסם במגילת רות: "כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוהיך אלוהי". הפסוק אמנם מתייחס לדברים שאמרה רות לחמתה נעמי ולא קשורים לזוגיות בין גבר לאשה, אך הוא מעורר שאלות רבות גם לגבי יחסים זוגיים. פסוק זה בעצם מדבר על מצב בו אדם הולך אחרי מישהו אחר באש ובמים, באמונה עיוורת, מבלי לשאול שאלות, ובעיקר - מתוך אמונה אמיתית שכך צריך להיות.
השאלה היא האם באמת כך צריך להיות? האם בני זוג, מתוקף היותם במערכת יחסים רצינית ומחייבת, צריכים ללכת אחד אחרי השנייה באש ובמים? האם האמונה צריכה להיות עיוורת או שמא לגיטימי להעלות סימני שאלה?
האמת היא שמדובר בנושא מאוד רגיש אצלי. מצד אחד, אני כמהה לנאמנות האינסופית שהיתה פעם. לא היה דבר כזה אני או אתה, הכל היה ביחד ממקום של ערבות הדדית, ואין ספק שיש משהו מאוד מרגיע ביחסים כאלה. ומצד שני, היום אנחנו חיים בתקופה בה כל אחד דואג להתפתחות האישית שלו מחוץ למערכת היחסים. כל אחד רוצה להתקדם בקריירה, לאפשר לעצמו להנות מתחביבים, לעשות ספורט, לקחת זמן לעצמו, וזה דבר נפלא כי אני לגמרי בעד התפתחות אישית של כל אחד מבני הזוג.
בעיני, כאשר לשני הצדדים יש גם חיים משלהם מעבר לזוגיות - זה רק מפרה את היחסים. השאלה היא מה קורה כאשר הרצונות של בני הזוג מתנגשים? מה קורה כאשר אחד מהם צריך להקריב קורבן על מנת שהשני יקבל את מבוקשו?
השינוי של קטי
קחו לדוגמה את המקרה של קטי, בת 40 ממרכז הארץ. היא עבדה 15 שנים כרואת חשבון, ובשנים האחרונות הרגישה שהיא סובלת מכל רגע. החלום שלה היה לעשות הסבה מקצועית ולהפוך למטפלת אלטרנטיבית, אך היא ידעה שזה רק בגדר חלום. "ההוצאות שלנו גדולות, ויש לי כאן תנאים טובים עם משכורת יפה", סיפרה לי והוסיפה: "אני לא יכולה להתחיל הכל מאפס עכשיו כשיש לנו ילדים לפרנס. הלימודים הם ארוכים ויקרים, וגם כשאסיים ללמוד, ייקח לי הרבה זמן עד שאצבור קליינטורה ואתחיל לראות מזה כסף".
וכך כל בוקר היא הגיעה לעבודה בייאוש גדול, אך המשיכה להגיע מדי יום כי הרגישה שלא היתה לה ברירה, עד שיום אחד חברתה הטובה בישרה לה שאבחנו אצלה סרטן השד. אותה בשורה מצערת שנחתה עליה כרעם ביום בהיר, שינתה לה לגמרי את תפיסתה והיא החליטה שהיא לוקחת סיכון אדיר ומנסה להגשים את החלום שלה, ויהי מה.
קטי חיכתה בסבלנות לשעת כושר, לטיימינג טוב לדבר עם בעלה על הנושא, ובמתח רב חשפה בפניו את התוכנית שלה, בתקווה לקבל את תמיכתו ואת ברכתו. ייאמר לזכותו שהוא השכיל להבין את המשפט החכם "as happy wife is a happy life", ותמיד ניסה לרצות את אשתו כי ידע שברגע שהיא תהיה מאושרת, כל בני הבית יהיו מאושרים.
אך הפעם זה לא היה עוד מקרה של לרצות את האישה. הפעם נדרשה הקרבה מאוד גדולה מצידו, הרי אם היא יוצאת ללימודים, אז היא גם מפסיקה להביא כסף הביתה, ובמקביל מגדילה משמעותית את ההוצאות בגלל שכר הלימוד. בקיצור, לא רק שהיא לא מכניסה כסף, היא גם מוציאה יותר, ולא מדובר על תקופה של חודש-חודשיים אלא על כמה שנים.
למרות רצונו העז להעניק לה את ברכתו ולומר לה "צאי לדרך, יהיה בסדר, אנחנו נמצא את הדרך להסתדר", הוא נכנס לפאניקה. באותו זמן בדיוק החל במקום העבודה שלו סבב פיטורים והוא חשש שמא יהיה הבא בתור. וגם אם הוא ישמור על מקום העבודה בשנים הקרובות, עדיין ההכנסה שלו איננה מספיקה כדי לפרנס את כל המשפחה.
הוא הסביר לה את כל המשמעויות הכלכליות, וניסה לבדוק מולה אם יש אופציה אחרת בה היא יכולה לעשות הסבה מקצועית מבלי שזה ייפגע כל כך ברמת החיים שלהם, אך היא התבצרה בעמדתה והבטיחה שתמצא דרך לצמצם באופן דראסטי את הוצאות המשפחה. "נאכל פחות בחוץ, אני אבשל יותר, נוציא את הילדים מהצהרונים... אני אעשה את כל המאמצים כדי להקטין את ההוצאות שלנו", הבטיחה.
ולמרות שהוא חשש מאוד מכל המהלך הזה, הוא החליט ללכת איתה באש ובמים ולתת לה אור ירוק, על אף שהוא ידע שזה ידרוש ממנו מחיר כבד, בעיקר של סטרס. קטי מצידה, אכן עמדה במילה שלה ועשתה כל מה שיכולה היתה לעשות כדי לצמצם את הוצאות המשפחה. היא ביטלה את המנוי שלה לחדר הכושר, ביטלה את הכבלים, וויתרה על הקוסמטיקאית היקרנית שהיתה פוקדת מדי חודש, ואפילו בקושי קנתה לעצמה בגדים במשך כל הזמן שהיא למדה. וכל ההקרבה הזאת היתה שווה את זה עבורה. לגבי בעלה, באופן מפתיע, לא רק שלא פיטרו אותו, אלא אף קידמו אותו לתפקיד מנהל, מה שהרגיע מאוד את החששות שלו לגבי המצב הכלכלי.
ויתור הדדי
במקרה של קטי ובעלה ההליכה יחד באש ובמים השתלמה ובגדול, אך לא תמיד זוהי התוצאה. פעמים רבות צד אחד מקריב בשביל השני שוב ושוב, באופן חד-צדדי, וזה מבחינתי דבר אסור בקשר. אני בעד וויתורים למען בן/בת הזוג כל עוד הוויתורים הם הדדיים, ושני הצדדים מוכנים להקריב האחד בשביל השניה. אך ברגע שרק צד אחד מקריב ומוותר כל הזמן, מערכת היחסים איננה בריאה, כי אותו צד מוותר על עצמו בתוך הקשר.
מצד שני, יש היום בעידן המודרני תפיסה מסוג "אין מצב שאקריב למען בן/בת הזוג כי קודם כל אדאג לעצמי. מי יודע אם בכלל נחזיק מעמד עוד 10 שנים", ויש לה הסבר: שיעור הגירושין העולה גורם לנו להסתכל על היחסים שלנו כמשהו שעלול להיות רק זמני, ולכן באופן טבעי קיים פחות רצון לוותר ולהקריב למען הצד השני. הסיכון נראה גדול מדי, ואני יכולה להבין זאת, אך יחד עם זאת, זוגות שיראו קודם כל את עצמם ורק אז את הזוגיות בוודאות ייתקלו בקשיים בעתיד.
לסיכום, הליכה באש ובמים אחרי בן/בת הזוג היא דבר מדהים והאמינו לי שבמרבית המקרים היא גם מחזקת מאוד את הקשר, אך חשוב לשים לב שזה נעשה באופן הדדי ולא באמונה עיוורת. לפני שמקבלים החלטה, צריך לשבת ולחשוב על כל היתרונות והחסרונות, לתכנן תוכנית ורק אז לצאת לדרך, כששני הצדדים מסכימים לתנאים החדשים.
חג שבועות שמח!
הכותבת היא הראלה ישי, שדכנית לחילוניים, מסורתיים ודתיים, ומחברת הספר "סטטוס: בזוגיות".
לפנייה לכתב/ת 
