"אני קם בבוקר להציל חיים"
הכבאי אלי כהן נלחם באש ומציל חיים כבר 12 שנים, אבל את הקרב הגדול ביותר ניהל על חייו של בנו, שהלך לעולמו בגיל 8. "עשיתי הכל כדי להציל אותו", הוא מספר בראיון, ומסביר כיצד דווקא אותו מוות מטלטל הוא שדחף אותו להיחשף לציבור בסדרה הדוקומנטרית "גיבורים"
על הגב הוא נשא תיק עם מכשיר הנשמה, בנו בן השמונה היה לצדו על כסא גלגלים. כך זוכר אלי כהן טיול שגרתי בקניון עם בנו רפאל, שהלך לעולמו לפני שנתיים בעקבות מחלה קשה. רפאל לא יכול היה לדבר בגלל מכונת ההנשמה שחוברה אליו, אבל אבא שלו הבין אותו. "הבנו אחד את השני כשאף אחד לא הוציא מילה, דיברנו עם העיניים", מספר כהן על ההתמודדות עם המחלה הנדירה, שלא נמצאה לה עדיין תרופה או אפילו שם.
כהן, מפקד צוות כיבוי באשקלון, הוא כבאי כבר 12 שנה – אך אף שריפה לא הכינה אותו לאותו קרב על החיים, שנמשך שמונה שנים.
איך מתמודדים?
"הייתי קם בבוקר ולא יודע מה יהיה עם הילד שלי. הייתי חסר אונים כי לא ידעתי איך לטפל. נלחמתי בכל העולם רק כדי להציל את החיים של הילד שלי - במוסדות וקופות חולים וביטוחים. פתאום בעיות כמו משכנתא וכו' כבר לא עניינו אותי. הסתכלתי רק על הבן שלי. אנשים עושים תואר בשלוש שנים ואני קיבלתי דוקטורט מילד בן שמונה וחצי. זאת מלחמה מאוד קשה, על החיים של הילד שלך, ידעתי שאעשה הכל כדי להציל אותו".
המלחמה הזו הסתיימה לפני כשנתיים בערב שישי שלא ישכח לעולם. "ישבתי סביב המיטה שלו במשך כמעט שלושה חודשים – לא ראיתי עבודה, לא בית ולא את שאר המשפחה. לא ראיתי אור יום. ואז ברגע אחד קבוצה של רופאים רצו ואמרו לי 'זהו, כנראה שזה הרגע'. ביקשתי שכולם ייצאו מהחדר ורק חשבתי איך אני ממשיך הלאה. מה אני מספר למשפחה? איך אני מתמודד עם זה? איך אני ממשיך את החיים? איך אני מסתדר - איבדתי ילד. חשבתי רק איך אני אוגר מחדש כוחות ומחזיק את עצמי כדי להחזיק גם את המשפחה".
ואיך עושים את זה?
"יצאתי מהחדר ואמרתי 'קיבלתי מתנה וגם איבדתי אותה'. הוא נתן לי ארגז כלים שילווה אותי כל החיים. הארגז כלים הזה יתן לי לעזור לאחרים".
כהן (36), מפקד צוות כיבוי באשקלון, יהפוך בקרוב גם לגיבור על המסך הקטן בסדרה הדוקומנטרית "גיבורים" שתעלה ביום ראשון הקרוב בערוץ 10. את ההצעה להשתתף בתוכנית, שמלווה מלבדו גם שוטרת, רופא ואחות בעבודתם, קיבל חודשים לאחר מותו של בנו. בתחילה סירב, בהמשך החליט להשתתף למרות ואפילו בגלל החשיפה לסיפור הכואב.
למה התלבטת אם להשתתף בתוכנית?
"הדבר הראשון שהפריע לי שזה היה בדיוק בתקופה של השנה של הפטירה של הילד. ניסיתי עוד לעכל ולהבין את התקופה הזאת. לא הרבה מבינים מה המשמעות של לאבד ילד, לא רציתי להתעסק בדברים אחרים, רציתי להיות עם אשתי ושני הילדים שלי אורי ואביגיל. רציתי לתת את כל כולי למשפחה. איבדתי המון זמן איתם, וזה בעצם אחד השיקולים שהכי הפריעו לי. אני לא אדם שאוהב להיות בפרונט ולהתפרסם, אני אוהב להיות בפינה שלי לעשות את העבודה שלי ואת המוטל עליי".
ההחלטה שקיבל לאחר מותו של רפאל, לעזור לאחרים, היא זו שלבסוף הוציאה אותו מהפינה שלו. "אחד מהתנאים שלי להשתתף בצילומים היה לתת לאחרים את הכוח והידע, ולאפשר להם לראות אנשים במצבים הרבה יותר מסובכים משלהם. אנשים כמוני, שהחיים שלהם לא נפסקו ברגע שהם איבדו ילד. אני רוצה להראות לאחרון האנשים שלעולם לא יתייאש ולא יגיד זהו".
יש סיבות נוספות שגרמו לך להסכים?
"היה לי חשוב לחשוף ולהראות מה זה מערך כבאות במדינת ישראל. לנו ככבאים, כואב שהציבור לא יודע מה התפקיד שלנו. אני לא פעם נתקל באזרחים שאומרים לי מה אתם עושים - 'שריפה אחת למיליון'. זה ממש לא נכון, מספר האירועים ביום שגרתי יכול להגיע ל-10 עד 15, חלקם מאוד קשים. זה לא נעים לראות כל הזמן דם וחלקי גופות. חשוב לי שאנשים יראו שהתפקיד של המערך הזה הוא לשרת את אזרחי מדינת ישראל. ואם זאת הבמה, אז צריך לנצל אותה לטובה".
פן נוסף שחשוב לכהן הוא ההזדמנות ללמד כיצד יש לנהוג בשריפה או בהיחשפות לחומר מסוכן. "בסדרה יש הרבה דברים קטנים שברגע שאתה שומע אותם פעם אחת - הם ייכנסו לך לתת מודע. היא יכולה להציל חיים מבחינת הבטיחות באש".
לצד הסיוע בהצלת חיים, הצילומים גם יצרו קשיים - עבור כהן וגם עבור צוות התוכנית. "לפני שיצאנו לשטח הסברתי לצוות הצילום את ההשלכות, כדי להכין אותם לקראת מה שיכול לבוא בעוד רגע. אנחנו מכירים מראות קשים, אבל הם לא רגילים לדברים כאלה. בתאונה הראשונה הצלם וידאו נהיה חיוור, לקחתי אותו לשיחה, ראיתי מה הוא עובר".
זה הקשה עליכם את העבודה?
"בימים הראשונים זה לא היה קל. זו עבודה אינטנסיבית ופיזית מאוד קשה, אתה לא יכול להרשות לעצמך לא להיות מפוקס. אם לרגע הייתי מרגיש שהמצלמות גורמות לי לאבד פוקוס - לא הייתי עושה את זה והייתי עוצר הכל. מבחינתי קודם כל הצלת חיים".
"קם אל הלא נודע"
כהן כבאי כבר 12 שנה. את הקריירה החל בגיל 25, אחרי שעבד כמדריך כושר, אבל את ההחלטה קיבל עוד כשהיה ילד. "ישבתי עם אמא שלי בחצר של הבית, היא השאירה גז דולק כשעליו מחבת עם שמן שעלתה באש", הוא נזכר, "ראיתי את אבא שלי רץ עם המחבת הבוערת החוצה כדי שהבית לא יתלקח, השמן נשפך עליו והוא הגיע לדרגות כווייה גבוהות מאוד. היום אני יודע שהדבר הכי נכון זה פשוט לחנוק את האש ונגמר הסיפור".
לראיון הוא מגיע בסיומה של משמרת שנמשכה 24 שעות רצופות, שאחריה הוקפץ לשריפה ביער בדרום הארץ. בזמן הטיפול באש הקופחת, הוא גם מעביר הודעות לתקשורת מאחר שהוא משמש כדובר מחוז דרום של מערך הכיבוי. "החלום שלי היה לעסוק במקצוע שמצילים בו חיים, אותי לא עניין כלום - לא חיפשתי להתעשר ולהגיע להיות מנכ"ל, חיפשתי לעסוק בעבודה שאני קם בה בבוקר בהרגשה טובה וחוזר הביתה בהרגשה טובה. הצלתי חיים, אני חלק מהחיים של בן אדם, זו הרגשה פנימית מאוד טובה. אני מרגיש שאני נמצא בשליחות. אני קם בבוקר להציל חיים. אני מגיע לעבודה ולא יודע לקראת מה אני הולך - איזו תאונה תהיה בדרך, ואם מבנה יקרוס עליי. אני קם אל הלא נודע".
איזה אירוע תזכור כל חייך?
"לפני 10 שנים הוזעקנו לשריפה בדירת גן בבניין בן ארבע קומות. ראיתי שלושה חלונות, שמכולם יצאו לשונות אש, וילד ואמא שלו עמדו והחזיקו את הסורגים. האמא הגנה על הילד, ושניהם ניסו לנשום, והלשון אש מעל הראש שלהם, חשבתי לעצמי 'יש לי כל כך מעט זמן וכל החלטה שגויה עלולה לעלות בחיים שלהם ושלי'. נכנסתי לתוך בית בוער, הגוף שלי כמעט נמס. הגעתי לאמא ושכנעתי אותה לתת לי את הילד, והיא ממש צרחה והתעמתה, אמרה 'זה הילד היחיד שלי' ולא נפרדה ממנו. הם כמעט לא נשמו. בסוף הוצאתי את הילד, הנחתי אותו בחוץ, ואז הוצאתי את האמא. לפני שהיא איבדה את ההכרה שמעתי אותה אומרת 'תודה'. אחרי חצי שנה הלכתי ברחוב ואיזה ילד רץ אליי ממרחק של מאה מטר וחיבק אותי. זה היה הילד שהצלתי".
