192 שעות בלי סלולארי ורק עם אבא
אומרים שהקשר בין אבות ובנות הוא מיוחד במינו, אבל כשאתה עסוק כל היום בעבודה ובקושי רואה אותה, היא יותר מאוכזבת ממך מאשר שמחה. משה גלנץ החליט לעשות מעשה, לצאת עם בתו לטיול בת-מצווה בשטח ולגלות מחדש את הקשר המשפחתי
כבר יותר משנתיים שהיא לוקחת שיעורי פסנתר בקונסרבטוריון והבית מלא בצלילים מדהימים. "אתה תגיע עם אמא?" שאלה. "אתה חייב לבוא לראות אותי. אם הפעם לא תגיע, אני לא אופיע", הזהירה. ואני התלבטתי האם לומר לה ששוב לא אוכל להגיע, כי מה לעשות, יש לי עבודה, או שלא אגיע כי מה לעשות, יש לי הרבה עבודה. ובכל זאת אמרתי : "ברור מותק. בטח שאבוא. הפעם אין סיכוי שאפספס".
לא באתי. ואיך אפשר לשכוח את הפנים העצובות והמאוכזבות שקיבלו אותי באותו ערב, כמה שעות אחרי שהיא הופיעה על הבמה בפעם הראשונה עם יצירה מושלמת של בטהובן מול מורי בית הספר למוזיקה, חברים, לא מעט מהמשפחה הרחוקה יותר, סבים וסבתות ואפילו כמה מחבריה לספסל הלימודים שבאו לעודד. אבא שלה לא היה.
כן. אני יודע. תקראו לי וורקוהוליק, תקראו לי אחד שמאוהב בעבודה שלו, או כל כינוי אחר, אקבל. אתם בהחלט צודקים. אני יודע שזה יכול להישמע לחלקכם הזוי, אבל אני באמת אוהב את העבודה שלי. כשסיימתי את התואר הראשון הבטחתי לעצמי שאני אתפרנס בכבוד ממה שאני אוהב - וזה בדיוק מה שקורה. אבל אני מודה, העבודה באה לא מעט על חשבון האירועים החשובים של שלוש הבנות הנהדרות שלי.
להיות אבא זה להיות ברגעים החשובים של החיים
אל תטעו, יש ימים בהם אני עובד מהבית ויכול לקבל אותן בצהריים עם ארוחה חמה, יוצא לי מדי פעם לשבת עם אחת מהן על שיעורי בית, אנחנו עושים טיול קמפינג פעם בשנה בטבע, אני מפנק בקניות בכל פעם שאני טס לחו"ל לצרכי עבודה, אבל תאמינו לי - זה לא באמת מספיק. להיות אבא באמת זה הרבה יותר לדעתי. זה להיות שם ברגעים החשובים של החיים, לא? למזלי יש לי בת זוג שמשלימה את החסר נהדר ומצילה אותי לא מעט.
מיליון פעמים אמרתי לעצמי "די. אתה חייב לקחת יום אחד בשבוע שבו אתה מסיים מוקדם ונמצא במאה אחוז עם הבנות. בלי שיחת טלפון פתאומית שיכולה להקפיץ אותך חזרה לעבודה". אבל בכל פעם זה מתפספס לי.
האם אני מסוגל לשנות את עצמי?
אז זהו שכן. תאמינו או לא. בעוד כחודש אני יוצא לשמונה ימים, לטיול בת מצווה עם ענה-אל שלי - (נוני כן?! זאת המוזיקאית המוכשרת על הפסנתר) אנחנו יוצאים למסע "מאגמה 13" לארמניה. בלי טלפון. בלי עבודה. בלי הפרעות. כלום. רק אני, היא והטבע. אני לא ממש מאמין שזה קורה אוטוטו וכולי פרפרים.
כל כך הרבה רגעים מיוחדים בשבוע אחד. כל כך הרבה להספיק ב-192 שעות. אשכרה להיות עם הבכורה שלי 11,520 דקות בלי הפרעות, בלי שמישהו יוכל להפריד בינינו. נרכוב יחד על אופניים, נגלוש באומגה, נישן באוהל מחובקים, ניסע בג'יפים, נביט אל הכוכבים בלילה, ננווט ונטייל בנופי בראשית. נראה לי שזה פיצוי לא רע בכלל על ההברזה ההיא.
נוני ילדתי. את מוכנה לצאת לדרך? אני לא יכול כבר לחכות!
הכותב יתארח במסע מאגמה 13
במהלך אוגוסט
