אתה עדיין לא לברון, קרי / טור
הוא אמנם הציג את אחת העונות הסדירות הגדולות ביותר אי פעם לשחקן בודד, אבל בגמר הזה, כשהדברים חשובים באמת, כוכב גולדן סטייט הוא בגדר נוכח-נפקד. ולברון ג'יימס? אותו לברון ג'יימס. שרון דוידוביץ' מסכם את משחק מספר 3 ותוהה לאן נעלמו שעות השינה האבודות
לקראת סוף הרבע השלישי , כשהמשחק נעול וחתום, קליי תומפסון נעצר בעבירה. הכדור הגיע לסטפן קרי המתוסכל, שניסה להמשיך בצעד וחצי לטבעת, למרות שהמשחק נפסק. לברון ג'יימס עמד מולו, התרומם מעלה-מעלה וחסם אותו באינטנסיביות השמורה להתקפות מכריעות של משחק 7. והמשחק בכלל לא שוחק.
זו הייתה המילה האחרונה במסר שהעבירה קליבלנד ב-90:120: היינו מתוסכלים עד עכשיו – עכשיו הגענו לתסכל אתכם.
לא היה שם יותר מדי הבדל משני המשחקים הראשונים. לא שינוי טקטי מבריק של טיירון לו, לא הגנה עוצרת נשימה או התעלות יוצאת דופן. רק הצטברות דברים קטנים. קיירי ארווינג התחיל לשמור (סנסציה!), המשחק הסוליסטי-טרחני שלו נמשך ופשוט הזריקות נכנסו, לברון ג'יימס דייק סוף-סוף מרחוק וקליבלנד הייתה פיזית יותר. זה הכל.
החיסרון של קווין לאב הפך ליתרון, בהיעדר ההחלטות הרעות שלו בהתקפה. הספסל עדיין לא קיים (0 מ-3 בשלושת הרבעים הראשונים) והכי חשוב – טריסטן תומפסון נקם את נקמת הגבוהים באשר הם, החבוטים והמודחקים, שכבודם נרמס בשנים האחרונות עם השתלטות ה"סמול-בול" והוכיח דבר אחד לכולם – אפשר לרוץ יותר, אבל אני עדיין חזק יותר, גבוה יותר וגדול יותר. ואני אקח ריבאונד מתי שארצה (13 במשחק, 6 בהתקפה).
לקליבלנד עדיין יהיה קשה עד בלתי אפשרי להפוך את הסדרה, אבל הלילה היא לפחות נמנעה מקטסטרופה שהייתה מובילה לפאניקה והופכת את המועדון. היא החזירה לעצמה את הכבוד.
פה זה הגמר, יא חביבי
לברון סיים עם 32 נק', 11 ריב' ו-6 אס', אבל זה לא היה משחק מושלם שלו. לא כפי שהרגיל אותנו בגמרים. החצי הראשון היה מלא בזריקות רעות שכמעט והחזירו את גולדן סטייט. אז היה לו כמעט טריפל דאבל... ביג דיל. משחק טוב מאוד שלו, לא יותר.
לעומת זאת, אם לברון היה מציג ולו למשחק אחד את היכולת שקרי מציג בכל הסדרה הזו, הפרשנים בארה"ב היו שוחטים אותו, אוהדים שורפים חולצות שלו, היסטוריונים מנערים אבק מעל מקומו ההיסטורי וה-FBI היה מסמן אותו כיעד ביטחוני.
היו לו גם זריקות רעות(צילום: רויטרס)
אבל לא אצל אהוב ההמונים וחביב הילדים – סטפן קרי.
11 נק' במשחק הראשון, 18 בשני (הרוב בגארבג' טיים) והלילה 2 נק' ו-4 איבודים בשני רבעים וחצי, כשהמשחק עוד היה "משחק" (בגארבג' הוא שיפר ל-19 נק'. אז מה). המשך ישיר ליכולת הבינונית-פלוס שלו בגמר הקודם, כששחקנים כמו איגודאלה, תומפסון וגרין הניחו לו טבעת אליפות על האצבע.
כל אלה, יחד עם העובדה הפשוטה שהווריורס רצים טוב יותר בגמר ללא קרי, מעצימים אמנם את גדולתה של גולדן סטייט ומחדדים את המושג "קבוצה", אבל גם מעמידים בסימן שאלה את מעמדו ההיסטורי של הכוכב שנתן עד כה בקריירה שתי עונות סדירות פנומנליות, אבל נכון לעכשיו – אפילו לא סדרת גמר אחת טובה מאוד.
תתעוררו!
הגמר הזה הוא המשך ישיר לפלייאוף בינוני, למעט גמר המערב שהתעלה. ב-2009 נרשמה הכמות הגבוהה ביותר של משחקי פלייאוף שהסתיימו ב-25 נק' הפרש ומעלה. היו שם 11 משחקים כאלה. העונה, זו שטרם הסתיימה, יש כבר 20!
בלי כדורסל גדול, בלי יריבויות או סיפורים יוצאי דופן, בלי התעלות של כוכבים בו זמנית, הגמר הזה מאכזב וגורם לנו לתהות – למה קמנו כל כך מוקדם בשבילו? מזל שיש קופה אמריקה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק של שרון דוידוביץ' ועקבו אחריו בטוויטר
